תמונות משעת לילה מאוחרת
לפעמים, ככה סתם, משום מקום וללא התראה מוקדמת, סיטואציה בלתי מתוכננת מצליחה להפיח רוח חיים בתובנות ידועות ומוכרות שיושבות שם שנים. כמו לצפות בהצגה כשהשחקן הראשי אומר בדיוק את מה שיש לכם בבטן, דברים שאתם יודעים ואומרים לעצמכם תמיד, אבל פתאום זה חי, זה נושם, יש לזה צורה מדויקת שהופכת את הדו-ממד לתלת-ממד מהודק וברור יותר מאי פעם… זה קרה לי לפני כמה ימים.
לילה, כמעט חצות, שדה תעופה ענק ומבריק בניקיונו, ריק מאדם, כמעט שקט גמור. הקפיטריות כבר נסגרו, חנויות הדיוטי-פרי שלשלו תריסים ואפילו הכרוז נרדם. יושבים שעות וממתינים לפתיחת ה- GATE.
כדרכי בשעות מתות כאלה התחברתי לנקודת החשמל היחידה שמצאתי והדלקתי מחשב בניסיון לפצח כמה טקסטים של מחקרים מתישים כדי ל"הוריד אותם לעם", כלומר – להוריד אותם לעצמי.
הקפה שהיה מונח לידי שימש תירוץ מצוין להחליף את הבהייה במסך בהתבוננות בחבריי למסע, שהמתינו אף הם לקריאה הגואלת.
לנגד עיני, כמו בהצגה טובה נחלקו הממתינים באולם לארבע קבוצות אנושיות מובהקות:
את הקבוצה הראשונה כיניתי ביני לבין עצמי 'המקטרים'. הם היו עסוקים בלכעוס, להתלונן ולקלל את כל מי שהם מכירים (או לא) ובעיקר את צוות הטיסה שהמתין בדיוק כמונו לבשורה.
חברי הקבוצה השנייה נראו כאילו לגמו ליטר חומץ. הם ישבו מצונפים אל גופם, הניעו את הישבן בחוסר נוחות ושיחררו אנחות ונשיפות קולניות שהגיעו עד לאוזניי. אלה זכו לכינוי – 'הזעופים'.
עם הקבוצה השלישית נמנו אלה שבחרו לקרוא ספר או להתחבר לאוזניות. מנותקים מהעולם, רגועים ושלווים, מבלים בעולמות מקבילים השייכים ברגע זה רק להם. מקצתם פשוט הצטופפו לתוך המעיל העוטף ושקעו בשינה עמוקה ומתוקה. קראתי להם 'המתמזגים'.
את הקבוצה הרביעית תייגתי במוחי כ'המניעים'… בהיעדר מחויבויות ולוחות זמנים, בהינתן סיטואציה שאינה בת שליטה, ניצלו המניעים את השעות המתות כדי להתמתח, לשחרר את הגוף העייף, לשחק, לדבר עם זרים ולהתחבר למציאות שהזדמנה בדרכם.
בשעת לילה מאוחרת זו המוח שלי הפסיק לפעול, הטקסטים שמולי ריצדו ללא משמעות, ורגל ימין החלה מקפצת ללא שליטה. לקחתי החלטה – האפלתי את מסך המחשב המשמים, קמתי ממרבצי ושידלתי את 'המניעים' להשתעשע איתי ב"אווירונים אנושיים", ככה בדיוק, כמו פעם כשהיינו ילדים.
הנה לפניכם אושר וסבל על 'במות החיים'! קחו אויר, מיד אסביר…
המציאות האובייקטיבית היא אחת ושווה לכולם – אמצע הלילה, נמל תעופה אירופאי שומם, עיכוב בטיסה, עייפות מצטברת ושום דבר מעניין לא קורה.
המציאות הסובייקטיבית מגוונת, פרטית ושונה מאדם לאדם – פרשנות שגוררת עשייה שונה שמניעה הוויה אחרת. תודעה אנושית במיטבה.
ככה החיים. כל כך מוחשי, חי ואמתי. כאילו שהזמנתי הצגה פרטית, חתיכת סרט תיעודי…
המקטרים והזעופים הפכו את הסיטואציה לבלתי נסבלת והתבוססו בסבל של עצמם.
המתמזגים והמניעים המירו את אותו המצב בדיוק להתכנסות מיטיבה או להנאה, וניצלו את הזמן לעשייה נעימה.
הבטתי באלה ובאלה וברגע אחד עלו במוחי המון שאלות שהובילו בזו אחר זו לתמונה בהירה:
מי מהם מרגישים עכשיו רע? משקיעים ים של אנרגיה לשימור ההוויה הסובלת בה הם מצויים, ואגב כך מייצרים לעצמם הטבעת זיכרון מתסכל ושלילי? מי עוטים על עצמם חזות חמוצה-מרירה של חוסר שביעות רצון ומפזרים סביבם "רעל" מדבק ורוח מעיקה?
ובעיקר, איזה מחיר יקר הם משלמים על המציאות הסובייקטיבית בה בחרו?
ולעומתם, איזה מהאנשים מרגישים עכשיו טוב? אינם משקיעים אנרגיה אלא צוברים כזאת, מאפשרים למוח המופלא שלהם לקבע עוד זיכרון מתוק, מקרינים סביבם אוירה טובה של שביעות רצון ושמחה גם כשהעייפות עוטפת והתשישות מכלה כל חלקה טובה?
ואילו משאבי חיים והנאה גופם אוגר לקראת המסע שעדיין לא החל?
אני יודעת שלעתים החיים מעמידים אותנו בפני מציאויות שאינן מיטיבות אתנו. כאלה שמצריכות אקסטרה התכוונות, מיקוד ורצון טוב. ונכון שלעתים אנחנו גם מאבדים את זה. אבל דווקא רגע כזה בלילה שחור – מפנה זרקור ענק ובהיר ליכולת של כל אחד ואחת מאתנו להחליט בכל דקה נתונה האם אנו בוחרים להתנהל בתודעה של סבל, קיטורים ועצבים או בתודעה מאושרת, נינוחה ושמחה.
שדה התעופה בברצלונה חידד לי שיעור נפלא. מעניקה לכם אותו באהבה.
כשאנחנו נקלעים שלא בטובתנו לסיטואציה מבאסת ולא נוחה, ומרגישים שאנחנו הולכים לאבד את זה – ננסה לנקות לרגע את המחשבות במטרה להותיר את ההתרחשות חפה מפרשנות.
הצלחנו? יופי. עכשיו נפנים שלא ניתן לשנות את המהות – המציאות היא מציאות. אך במסגרתה נוכל לבחור באחד משניים. הבחירה היא שלנו בלבד, והיא לחלוטין בשליטתנו:
ליהנות מהמצב, לעשות בו ועמו את הטוב ביותר שניתן – עבורנו ועבור הסביבה.
או להחריב ולהחריף את המצב, להתמכר להתבוססות הפתיינית (ואולי האוטומטית) ולהשפריץ סביבנו רוח רעה.
בתוך הכאוס של החיים, בתוך ים של סיטואציות מאתגרות – 'תודעת אושר' היא בחירה!
בחירה מודעת… בכל רגע נתון… בכל מציאות!
ואני עומדת מאחורי כל מילה… גם כשאני על רגל אחת :-)
את ההשראה ל"אווירונים האנושיים" קיבלתי מחברי הטוב אריק אלבו שהכיר לי את פרויקט "מנחת אווירון" של יאיר דיקמן (רעיון עמוק, ביצוע מחויך, טקסטים לא קלים לעיכול).
לילה, כמעט חצות, שדה תעופה ענק ומבריק בניקיונו, ריק מאדם, כמעט שקט גמור. הקפיטריות כבר נסגרו, חנויות הדיוטי-פרי שלשלו תריסים ואפילו הכרוז נרדם. יושבים שעות וממתינים לפתיחת ה- GATE.
כדרכי בשעות מתות כאלה התחברתי לנקודת החשמל היחידה שמצאתי והדלקתי מחשב בניסיון לפצח כמה טקסטים של מחקרים מתישים כדי ל"הוריד אותם לעם", כלומר – להוריד אותם לעצמי.
הקפה שהיה מונח לידי שימש תירוץ מצוין להחליף את הבהייה במסך בהתבוננות בחבריי למסע, שהמתינו אף הם לקריאה הגואלת.
לנגד עיני, כמו בהצגה טובה נחלקו הממתינים באולם לארבע קבוצות אנושיות מובהקות:
את הקבוצה הראשונה כיניתי ביני לבין עצמי 'המקטרים'. הם היו עסוקים בלכעוס, להתלונן ולקלל את כל מי שהם מכירים (או לא) ובעיקר את צוות הטיסה שהמתין בדיוק כמונו לבשורה.
חברי הקבוצה השנייה נראו כאילו לגמו ליטר חומץ. הם ישבו מצונפים אל גופם, הניעו את הישבן בחוסר נוחות ושיחררו אנחות ונשיפות קולניות שהגיעו עד לאוזניי. אלה זכו לכינוי – 'הזעופים'.
עם הקבוצה השלישית נמנו אלה שבחרו לקרוא ספר או להתחבר לאוזניות. מנותקים מהעולם, רגועים ושלווים, מבלים בעולמות מקבילים השייכים ברגע זה רק להם. מקצתם פשוט הצטופפו לתוך המעיל העוטף ושקעו בשינה עמוקה ומתוקה. קראתי להם 'המתמזגים'.
את הקבוצה הרביעית תייגתי במוחי כ'המניעים'… בהיעדר מחויבויות ולוחות זמנים, בהינתן סיטואציה שאינה בת שליטה, ניצלו המניעים את השעות המתות כדי להתמתח, לשחרר את הגוף העייף, לשחק, לדבר עם זרים ולהתחבר למציאות שהזדמנה בדרכם.
בשעת לילה מאוחרת זו המוח שלי הפסיק לפעול, הטקסטים שמולי ריצדו ללא משמעות, ורגל ימין החלה מקפצת ללא שליטה. לקחתי החלטה – האפלתי את מסך המחשב המשמים, קמתי ממרבצי ושידלתי את 'המניעים' להשתעשע איתי ב"אווירונים אנושיים", ככה בדיוק, כמו פעם כשהיינו ילדים.
הנה לפניכם אושר וסבל על 'במות החיים'! קחו אויר, מיד אסביר…
המציאות האובייקטיבית היא אחת ושווה לכולם – אמצע הלילה, נמל תעופה אירופאי שומם, עיכוב בטיסה, עייפות מצטברת ושום דבר מעניין לא קורה.
המציאות הסובייקטיבית מגוונת, פרטית ושונה מאדם לאדם – פרשנות שגוררת עשייה שונה שמניעה הוויה אחרת. תודעה אנושית במיטבה.
ככה החיים. כל כך מוחשי, חי ואמתי. כאילו שהזמנתי הצגה פרטית, חתיכת סרט תיעודי…
המקטרים והזעופים הפכו את הסיטואציה לבלתי נסבלת והתבוססו בסבל של עצמם.
המתמזגים והמניעים המירו את אותו המצב בדיוק להתכנסות מיטיבה או להנאה, וניצלו את הזמן לעשייה נעימה.
הבטתי באלה ובאלה וברגע אחד עלו במוחי המון שאלות שהובילו בזו אחר זו לתמונה בהירה:
מי מהם מרגישים עכשיו רע? משקיעים ים של אנרגיה לשימור ההוויה הסובלת בה הם מצויים, ואגב כך מייצרים לעצמם הטבעת זיכרון מתסכל ושלילי? מי עוטים על עצמם חזות חמוצה-מרירה של חוסר שביעות רצון ומפזרים סביבם "רעל" מדבק ורוח מעיקה?
ובעיקר, איזה מחיר יקר הם משלמים על המציאות הסובייקטיבית בה בחרו?
ולעומתם, איזה מהאנשים מרגישים עכשיו טוב? אינם משקיעים אנרגיה אלא צוברים כזאת, מאפשרים למוח המופלא שלהם לקבע עוד זיכרון מתוק, מקרינים סביבם אוירה טובה של שביעות רצון ושמחה גם כשהעייפות עוטפת והתשישות מכלה כל חלקה טובה?
ואילו משאבי חיים והנאה גופם אוגר לקראת המסע שעדיין לא החל?
אני יודעת שלעתים החיים מעמידים אותנו בפני מציאויות שאינן מיטיבות אתנו. כאלה שמצריכות אקסטרה התכוונות, מיקוד ורצון טוב. ונכון שלעתים אנחנו גם מאבדים את זה. אבל דווקא רגע כזה בלילה שחור – מפנה זרקור ענק ובהיר ליכולת של כל אחד ואחת מאתנו להחליט בכל דקה נתונה האם אנו בוחרים להתנהל בתודעה של סבל, קיטורים ועצבים או בתודעה מאושרת, נינוחה ושמחה.
שדה התעופה בברצלונה חידד לי שיעור נפלא. מעניקה לכם אותו באהבה.
כשאנחנו נקלעים שלא בטובתנו לסיטואציה מבאסת ולא נוחה, ומרגישים שאנחנו הולכים לאבד את זה – ננסה לנקות לרגע את המחשבות במטרה להותיר את ההתרחשות חפה מפרשנות.
הצלחנו? יופי. עכשיו נפנים שלא ניתן לשנות את המהות – המציאות היא מציאות. אך במסגרתה נוכל לבחור באחד משניים. הבחירה היא שלנו בלבד, והיא לחלוטין בשליטתנו:
ליהנות מהמצב, לעשות בו ועמו את הטוב ביותר שניתן – עבורנו ועבור הסביבה.
או להחריב ולהחריף את המצב, להתמכר להתבוססות הפתיינית (ואולי האוטומטית) ולהשפריץ סביבנו רוח רעה.
בתוך הכאוס של החיים, בתוך ים של סיטואציות מאתגרות – 'תודעת אושר' היא בחירה!
בחירה מודעת… בכל רגע נתון… בכל מציאות!
ואני עומדת מאחורי כל מילה… גם כשאני על רגל אחת :-)
את ההשראה ל"אווירונים האנושיים" קיבלתי מחברי הטוב אריק אלבו שהכיר לי את פרויקט "מנחת אווירון" של יאיר דיקמן (רעיון עמוק, ביצוע מחויך, טקסטים לא קלים לעיכול).
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
