שקר כלשהו...

הוא משקר לי. החבר הכי טוב שלי משקר לי! 
אני מתכווצת לתוך עצמי בשקט, מנסה להקשיב לו אך הדימום הפנימי שכבר התפרץ ופוצע וקולח בי, הופך אותי עיוורת להקשבה. 
כואב לי! 

אין לי בעיה עם זה שהוא משקר, כולנו ללא יוצא מן הכלל משקרים, מי פחות מי יותר. צולפת בי ההכרה שהוא לא מרשה לעצמו לומר לי את האמת, שהוא לא סומך שאוכל להכיל אותו ולקבל ללא שיפוט את מציאות חייו - מעוותת והזויה ככל שתהיה.
למה זה קורה? 
______________

אני מאמינה שאיש מכם לא שואל את עצמו "האם אני יכול לשקר? האם כדאי לי?", ובכל זאת כולנו יודעים לשקר - שולפים מהשרוול שקרים מזדמנים, טורחים רבות על שקרים מתמשכים, מסיידים עובדות בשכבת שקרים לבנים, מגדילים לעשות ומשקרים אפילו לעצמנו, ומפיקים פסטיבל של סיפורים מדומיינים שאם קיים בינם לבין המציאות איזשהו קשר, הרי הוא מקרי, קלוש ורעוע. 


שקרים הם מומחיות אנושית שאינה מולדת! 

בילדות, בטרם הפנמנו את ההבדל בין בפנים ובחוץ, העולם ואנחנו היינו אחד. כששיחקנו לבד בחדר היינו בטוחים שצופים בנו, כשחלפה במוחנו מחשבה על כלבלב שראינו ברחוב, חשבנו שכולם עדים לה.
עם התפתחות התודעה וההיפרדות הטבעית שלנו מהאחדות עם הקולקטיב והסביבה, החלה מחלחלת ההבנה - שיש 'אני' ויש 'היתר'. וכשהכישורים המנטליים והקוגניטיביים שלנו השתכללו עוד יותר ואפשרו לנו להכיר בנפרדות, הבנו שמה שידוע לנו לא בהכרח נחלת הכלל, שמחשבותינו מקננות רק בראש שלנו ולא אצל אחרים... שם, במקום הזה, התחילו להתפתח שקרים.
תחילתם משעשעת ולא מתוחכמת - כך למשל כשאימא שאלה "מי אכל את העוגה?" הגבנו מיד ובביטחון, בפרצוף מרוח בשוקולד ופה זרוע פירורים "זה לא אני!"
בבגרותנו, מצוידים ביכולת שפתית משופרת, הדמיון התמים-לא-מזיק הפך למרחב בריחה מהתמודדות ואחריות, וכשגילינו שהרווחים עולים על ההפסד, תבונת ההישרדות בחברה "שקרנית" הפכה להיות הכרח ולא עוד בחירה.  

שקרים,
מסייעים לנו להימנע מכעסים ועונשים 
משמרים יחסים בינאישיים טובים (לא כולם רוצים לשמוע את האמת)
מקפיצים את הסטטוס שלנו בעיני החברה
אלה רווחים הישרדותיים מידיים המעודדים העמדת פנים... אז למה לא בעצם? 

שקרים,
מחזקים ושומרים על הערך העצמי 
מיצרים מעטפת הגנה מפני כאב ובושה
מסדרים לנו מחדש את המציאות
חיים בעולמות מקבילים ונעימים יותר... אז למה לא? 

שקרים,
מאפשרים לנו לשמור על אוטונומיה 
מונעים חדירה לפרטיות
מייצרים מרחב פעולה התואם את אמונותינו
הגנה עצמית במיטבה... למה לא? 

ובכל זאת, בואו ננסה לעשות סדר:
כולם משקרים. המנגנון ורווחיו ברורים. אז מהו ההפסד, והאם הוא קיים בכלל? 

ההפסד הפרטי האולטימטיבי של השקר מגיע כאשר האמת מתגלה - אז העלבון צורב את הרגש, האמון מתפוגג, מחשבות רעות-טורדניות מנקרות וחמיצות מתפשטת בבטן ובגוף.  
ההפסד הקולקטיבי קשה יותר - לשקרים, בדומה לווירוסים, יש נטייה להפיץ את עצמם. יש להם כנפיים... אין להם רגליים... והם אוהבים להתרבות כמו שפנים. שקרים גורמים להטעיית הזולת, משבשים מידע, בוראים לשון הרע ורכילות, מסלפים לאחרים את המציאות, וגורמים לנזק מתגלגל שאין לנו יכולת אפילו לאמוד את שיעורו. 

הצרה היא שגם בפרטי וגם בקולקטיבי ההפסדים נוטים להגיע באיחור ולכן אנחנו ממשיכים לשקר... קצת כמו לחשוף את עצמנו לשמש בגיל צעיר, או לאכול כל יום חפיסת שוקולד – בידיעה שנשלם על זה, אבל התשלום מגיע באיחור, ההקשר עמום, ואנו מאמצים מדיניות של "בת היענה" שעושה עבורנו, גם כאן, את העבודה.  

מביטה בחברי האהוב ובסתירה מוחלטת לחוש הצדק המפותח שלי אני בוחרת לא לחשוף את השקר שלו בשם האמת שלי - פעולה אבירית שתחסוך לשנינו חודשים של ריחוק מיותר. אני רואה אותו ומבינה שיש לו כנראה סיבות טובות מספיק לבחור ב'משעול השקר' ומתפללת שפתלתלותו הבלתי נשלטת לא  תתהפך עליו בחזרה. אוהבת ומבינה שהאמת, חשובה ככל שתהיה, לפעמים צריכה לפנות מקום ל...  

האם עכשיו גם אני משקרת?

מאמרים אחרונים