שלוש שניות, זה כל מה שצריך
זה מרתק בעיניי.
המון פעמים אנחנו רואים או שומעים משהו 'על הדרך' שלא קשור לכלום ולא מותיר בנו רושם מיוחד, אבל הוא מוצא את דרכו עצמאית למחסני הזיכרון, מחלחל את עצמו למרתפי התודעה, מתיישב בנינוחות וממתין בחצי אוזן כרויה לשעת כושר.
חודשים רבים, שנים ולפעמים חיים שלמים חולפים עד שמשהו בלתי צפוי ולא מתוכנן קורא לו ומקפיץ אותו הישר לעליית הגג במוח. ואז מתרחש קסם. אנקדוטה נשכחת בלתי שימושית ועטוית קורים, הופכת לנוכחת, אקטיבית ובעלת משמעות מיטיבה לחיים.
אני מתרגשת כשקסם כזה קורה לי. אפילו יותר מתחושת השמחה שאופפת אותי כשאני מוצאת מאחורי הכרית של הספה משהו חשוב שאיבדתי וכבר נואשתי מלמצוא.
השבוע זה קרה. זיכרון שכוח-אל זינק לי במעלית התודעה, בדיוק כשהייתי זקוקה להכוונה.
___________
ישבתי עם עצמי לערוך מאזן נפש לחיוב וגם… לשלילה, לקראת סיום שנה אזרחית עמוסה ומאתגרת, בטרם נכנסת לה ברוב הדר שנה חדשה נסתרת ועלומה.
"מה הספקת?" שאלתי, "הספקתי המון…" השבתי מרוצה מעצמי, ומניתי באריכות שורה ארוכה ומרשימה של התקדמות והישגים, של הצלחות גדולות וכיבושים קטנים… "ומה נשאר פתוח? ממה התחמקת? מה לא עשית? מה שוב דחית?" הרסתי לעצמי בברוטליות את המסיבה.
אופס! ה To Do List שעובר משבוע לשבוע לא משקר. בראשו, במרקר צהוב, זוהרות מולי כבר המון זמן שלוש משימות חשובות, שלושה טלפונים שאני חייבת להרים, שאני חייבת לעשות.
במקום להכיר באוזלת היד שלי, המצאתי לי סיפור כדי להרגיע את רוחי ולהוציא אותי בסדר: "זה לא כזה חשוב, גם ככה את עושה המון והעומס גדול, אפשר לוותר לפעמים, אי-אפשר להספיק הכול, זה לגמרי אנושי"… לא קניתי את הסיפורים העלובים שלי. בעצם, בזתי להם בעודי מנסחת אותם בראשי ומיד קראתי את עצמי לסדר.
במקרים פליליים כאלה אני מזמנת את עצמי לשיחה צפופה בקואצ'יה. מכינה לי ולי קפה ופותחת בסשן חסר רחמים שמטרתו בירור עמוק נטול חמלה, באמצעות מילה אחת המעוטרת בסימן שאלה… למה?
אני מאמינה ביחסי כנות עם עצמי, כך שלא יכולתי לברוח ועניתי במבוכה… כי אני פוחדת! מה אם לא אצליח? או אקבל תשובה שלילית? או אשמע מגוחך? או בכלל לא יזכרו מי אני? מה אם… המון שאלות מתחמקות מתשובה אחת טובה.
מבוישת, סיימתי את הקפה, לקחתי מעיל ויצאתי להליכה בין טפטופי החורף שבחוץ, מקווה לנקות את הראש, להירגע ולהתמקד בתשובה אחת טובה – למה באמת אני לא עושה?
וכך, כמו תמיד, משום מקום, הגיעה ישועה כל כך לא מתוכננת.
"תלטף את הכלב חמודי, הוא לא יעשה לך כלום" אמרה בעלת כלב ענק לילדון זב חוטם (שכן שלי) שעמד מהסס. אביו מנסה לדחוף אותו ללטף והוא מסרב. מושך בכתף ימין, משפיל מבט ואומר בכנות מרגשת "אין לי אומץ".
בינגו! זה היה קיו לא מתוכנן שהציף ברגע אחד זיכרון מתקלף בשחור-לבן, למודעות צבעונית חיה.
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
חזרתי על מנטרה נשכחת שראיתי פעם בסרט חביב שאת שמו כמובן אינני זוכרת.
ניגשתי אל הקטנצ'יק ולחשתי באוזנו את המשפט:
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
והוספתי "בוא נספור עד שלוש, לאט, לאט… ונלטף ביחד את הכלב".
הוא חייך אלי חיוך מתוק וביישני, לקח ביוזמתו את ידי בידו, ספרנו ביחד בעיניים עצומות: אחת, שתיים, שלוש… הגשנו את היד אל גבו של הכלב וליטפנו רכות… הקטן צהל משמחה, הכלב קשקש בזנבו, ואני פניתי לחזור הביתה ובראשי מהדהד המשפט שהקסם הבלתי צפוי הביא לי כתשובה.
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
נכנסתי למשרד, שלפתי את רשימת המטלות המתעדכנת שלי, ו…
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי באומץ לראשון שזכר אותי היטב, להפתעתי הגמורה, ומכאן כבר זרמה לה שיחה טובה ויעילה.
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי לשני שלא ידע מי אני, ולמה אני פונה אליו, אבל באופן מרחיב לב, שמח להיענות לבקשתי.
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי לשלישי שלא ענה, אז ניצלתי את מומנטום האומץ, איתרתי בנחישות את המייל שלו באינטרנט ושלחתי הודעה. עוד לא קיבלתי תשובה, אבל זה לא מה שחשוב, אני עשיתי את שלי… בגבורה 😊
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
לציטוט הזה אני מסדרת מהיום מקום של כבוד בעליית הגג של תודעתי. תמו ימי המרתפים. ליתר ביטחון אני הולכת לעצב אותו בפונט גדול במיוחד, להדפיס ולתלות על הלוח מולי… אני רוצה להיות אמיצה… כל השנה!
אם גם אתם לוקים בחוסר אומץ, אם גם לכם יש סיפורים שמעכבים עשייה מהשנה שחלפה, תספרו עד שלוש תרימו את הטלפון, תשלחו את המייל, תכתבו את הווטס-אפ… תשתחררו מהפחד הבלתי הגיוני וגם תזכו בניקיון פנימי… לכבוד שנה אזרחית חדשה ואמיצה!… כי "כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
___________
בהצלחה!
המון פעמים אנחנו רואים או שומעים משהו 'על הדרך' שלא קשור לכלום ולא מותיר בנו רושם מיוחד, אבל הוא מוצא את דרכו עצמאית למחסני הזיכרון, מחלחל את עצמו למרתפי התודעה, מתיישב בנינוחות וממתין בחצי אוזן כרויה לשעת כושר.
חודשים רבים, שנים ולפעמים חיים שלמים חולפים עד שמשהו בלתי צפוי ולא מתוכנן קורא לו ומקפיץ אותו הישר לעליית הגג במוח. ואז מתרחש קסם. אנקדוטה נשכחת בלתי שימושית ועטוית קורים, הופכת לנוכחת, אקטיבית ובעלת משמעות מיטיבה לחיים.
אני מתרגשת כשקסם כזה קורה לי. אפילו יותר מתחושת השמחה שאופפת אותי כשאני מוצאת מאחורי הכרית של הספה משהו חשוב שאיבדתי וכבר נואשתי מלמצוא.
השבוע זה קרה. זיכרון שכוח-אל זינק לי במעלית התודעה, בדיוק כשהייתי זקוקה להכוונה.
___________
ישבתי עם עצמי לערוך מאזן נפש לחיוב וגם… לשלילה, לקראת סיום שנה אזרחית עמוסה ומאתגרת, בטרם נכנסת לה ברוב הדר שנה חדשה נסתרת ועלומה.
"מה הספקת?" שאלתי, "הספקתי המון…" השבתי מרוצה מעצמי, ומניתי באריכות שורה ארוכה ומרשימה של התקדמות והישגים, של הצלחות גדולות וכיבושים קטנים… "ומה נשאר פתוח? ממה התחמקת? מה לא עשית? מה שוב דחית?" הרסתי לעצמי בברוטליות את המסיבה.
אופס! ה To Do List שעובר משבוע לשבוע לא משקר. בראשו, במרקר צהוב, זוהרות מולי כבר המון זמן שלוש משימות חשובות, שלושה טלפונים שאני חייבת להרים, שאני חייבת לעשות.
במקום להכיר באוזלת היד שלי, המצאתי לי סיפור כדי להרגיע את רוחי ולהוציא אותי בסדר: "זה לא כזה חשוב, גם ככה את עושה המון והעומס גדול, אפשר לוותר לפעמים, אי-אפשר להספיק הכול, זה לגמרי אנושי"… לא קניתי את הסיפורים העלובים שלי. בעצם, בזתי להם בעודי מנסחת אותם בראשי ומיד קראתי את עצמי לסדר.
במקרים פליליים כאלה אני מזמנת את עצמי לשיחה צפופה בקואצ'יה. מכינה לי ולי קפה ופותחת בסשן חסר רחמים שמטרתו בירור עמוק נטול חמלה, באמצעות מילה אחת המעוטרת בסימן שאלה… למה?
אני מאמינה ביחסי כנות עם עצמי, כך שלא יכולתי לברוח ועניתי במבוכה… כי אני פוחדת! מה אם לא אצליח? או אקבל תשובה שלילית? או אשמע מגוחך? או בכלל לא יזכרו מי אני? מה אם… המון שאלות מתחמקות מתשובה אחת טובה.
מבוישת, סיימתי את הקפה, לקחתי מעיל ויצאתי להליכה בין טפטופי החורף שבחוץ, מקווה לנקות את הראש, להירגע ולהתמקד בתשובה אחת טובה – למה באמת אני לא עושה?
וכך, כמו תמיד, משום מקום, הגיעה ישועה כל כך לא מתוכננת.
"תלטף את הכלב חמודי, הוא לא יעשה לך כלום" אמרה בעלת כלב ענק לילדון זב חוטם (שכן שלי) שעמד מהסס. אביו מנסה לדחוף אותו ללטף והוא מסרב. מושך בכתף ימין, משפיל מבט ואומר בכנות מרגשת "אין לי אומץ".
בינגו! זה היה קיו לא מתוכנן שהציף ברגע אחד זיכרון מתקלף בשחור-לבן, למודעות צבעונית חיה.
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
חזרתי על מנטרה נשכחת שראיתי פעם בסרט חביב שאת שמו כמובן אינני זוכרת.
ניגשתי אל הקטנצ'יק ולחשתי באוזנו את המשפט:
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
והוספתי "בוא נספור עד שלוש, לאט, לאט… ונלטף ביחד את הכלב".
הוא חייך אלי חיוך מתוק וביישני, לקח ביוזמתו את ידי בידו, ספרנו ביחד בעיניים עצומות: אחת, שתיים, שלוש… הגשנו את היד אל גבו של הכלב וליטפנו רכות… הקטן צהל משמחה, הכלב קשקש בזנבו, ואני פניתי לחזור הביתה ובראשי מהדהד המשפט שהקסם הבלתי צפוי הביא לי כתשובה.
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
נכנסתי למשרד, שלפתי את רשימת המטלות המתעדכנת שלי, ו…
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי באומץ לראשון שזכר אותי היטב, להפתעתי הגמורה, ומכאן כבר זרמה לה שיחה טובה ויעילה.
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי לשני שלא ידע מי אני, ולמה אני פונה אליו, אבל באופן מרחיב לב, שמח להיענות לבקשתי.
ספרתי בקול אחת, שתיים, שלוש – התקשרתי לשלישי שלא ענה, אז ניצלתי את מומנטום האומץ, איתרתי בנחישות את המייל שלו באינטרנט ושלחתי הודעה. עוד לא קיבלתי תשובה, אבל זה לא מה שחשוב, אני עשיתי את שלי… בגבורה 😊
"כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
לציטוט הזה אני מסדרת מהיום מקום של כבוד בעליית הגג של תודעתי. תמו ימי המרתפים. ליתר ביטחון אני הולכת לעצב אותו בפונט גדול במיוחד, להדפיס ולתלות על הלוח מולי… אני רוצה להיות אמיצה… כל השנה!
אם גם אתם לוקים בחוסר אומץ, אם גם לכם יש סיפורים שמעכבים עשייה מהשנה שחלפה, תספרו עד שלוש תרימו את הטלפון, תשלחו את המייל, תכתבו את הווטס-אפ… תשתחררו מהפחד הבלתי הגיוני וגם תזכו בניקיון פנימי… לכבוד שנה אזרחית חדשה ואמיצה!… כי "כדי לעשות משהו מפחיד צריך רק 3 שניות של אומץ"
___________
בהצלחה!
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
