בלוג הציפור

כשהוא צועד הלוך ושוב, מרכין  ראש ונושף בהפגנה שככככולם ישמעו, אני יודעת שעלי להניח הכול, להתקרב בזהירות אל  גור-האדם-המתוסכל (להלן בני האמצעי) ולשדל אותו בעדינות לוותר על הסבל לכמה דקות ולהקשיב.

הצלחתי… מאריה רושף לדובון מתוק חום עיניים תוך שניה.

התיישבנו על מדרגות השיש בכניסה לבית והשמש שהפציעה בטיימינג מושלם סידרה תפאורה מעולה לשיחה פתוחה.

"נמאס לי מכל הזקנים האלה" הוא פתח ברוגז נשלט, והתכוון למתקששים חסרי הסבלנות שהוא פוגש במלתחות בקאנטרי קלאב, או בחנייה, או סתם ברחוב, או… "הם לא מסתדרים איתי ואני לא איתם. הם תמיד כועסים, נרגנים וזעופים. מה יש להם ממני?" הוא שאל מתוסכל.

לגמתי מהתה והבטתי בילד היפה שלי שגדל להיות איש. כל כך רגיש ופגיע כשאנשים מתייחסים אליו בזלזול, לא רואים שהוא בא בטוב, לא עומדים במילה שלהם, מרימים קול, כועסים.

זיהיתי הזדמנות להגיב לקושי שלו עם שיעור על הדרך ואמרתי לו:

"גם אני מרגישה כמוך לפעמים, אפילו עם סבתא לא תמיד קל ונעים" התחלתי בשיתוף כן. "אני רוצה להציג לך כמה עובדות שייתכן ויגרמו לך להביט על אנשים קשישים בעיניים אחרות… אני צריכה שתשים את עצמך לרגע במקומם, תהיה זקן עכשיו."

משהו בפנים שלו זז.

התנועה שלהם שונה משלנו. הם תמיד איטיים, משתרכים מאחור, וזה מאיים עליהם… אז הם מאטים יותר ויותר, אולי כך מישהו יבחין.
הגוף שלהם פגיע. הם חוששים שאם יפלו וישברו משהו יהיה להם קשה לקום, ואולי לא יצליחו להשתקם לעולם… אז הם נרעשים בכל פעם שצעיר חולף על פניהם כאילו אין מחר.
השפה שלהם הפכה שפה זרה. מתסכל לא להבין את הילדים והנכדים, מטלטל לא להיות מובנים… אז הם משתתקים, נאלמים, ומאבדים מיומנויות של תקשורת מקרבת ופתוחה.
הם מתעוררים בבוקר עם מיחושים וכאבים. לא זוכרים מה זה לעמוד על הרגליים ולהרגיש חסונים, והם יודעים שזה לא ישתפר לעולם… ובכל זאת, מתעוררים בכל בוקר בתקווה שיקרה נס והגוף יהיה גמיש וממושמע, ושוב נוכחים לדעת שלמציאות יש אג'נדה משלה.
הם נחשפים לשורה ארוכה של אובדנים. זה מתחיל מאובדן עבודה, ממשיך באובדן מיומנויות – ראייה, שמיעה, זיכרון – אובדן ניידות, אובדן חברים שמתמעטים ולעתים גם אובדן של בני זוג ומעמד חברתי ומשפחתי… ואין שום דבר שהם יכולים לעשות בקשר לכל אלה. זה מצב של איבוד שליטה ב 100 אחוז.
הם רוצים להיות רלוונטיים, חכמים, יודעי-כל כמו פעם. אבל כדי להתקין ווטסאפ הם צריכים את הנין, בשביל להזמין טיסה הם צריכים את הנכד, וכדי להבין מה רוצים מהם מוכרנים בטלפון הם צריכים להקפיץ את הבת העסוקה באמצע העבודה.

עד לא מזמן הם היו זקני  השבט המכובדים שישבו בשער העיר והאצילו מחכמתם על הצעירים. על פיהם נקבעו החלטות,  הם היו המרפאים, היועצים, שליחי הרוחות הגבוהות ואפילו אלוהים."

"והיום?"  שאלתי, המתנתי דקה ארוכה והמשכתי "היום הם אנשים שקופים".

"זה נורא עצוב" הוא ענה וראיתי שהתחרט קצת על הכעס שמילא אותו קודם.

"נכון, אבל יש עוד  סיבה סבירה להתנהגות שלהם והיא דווקא משעשעת ואופטימית… רוצה לשמוע?"

ראיתי איך רוחו הטובה מכופפת לדכדכת את היד מאחורי הגב. מהפך לטובה, אפשר להמשיך.

"במחקר הגדול שנעשה בעולם בתחום האושר (עקומת ה U) בדקו החוקרים את הקשר שבין הגיל והשלב בחיים לבין רף האושר של אדם. נמצא שאנחנו פוגשים את רף האושר העליון הראשון שלנו סביב גיל 20, הגיל שבו אתה  נמצא עכשיו. אתה יודע למה?" שאלתי.
"כי אנחנו חזקים וצעירים ובשיא שלנו. כל החיים לפנינו" הוא ענה בביטחון.

"נכון. ואתם מאמינים שתשנו את העולם, ותכבשו, ותמציאו, ותעופו, ותגיעו… אתם מלאי משמעות ותקווה"

הוא התלהב והזדקף וחזר לעצמו.

"ואז…" המשכתי תוך כדי שרטוט האות U באוויר "ואז, מהרגע שמתחתנים ועם כל ילד שנולד רף האושר יורד, ואנחנו נמצאים בתחתית סביב גיל 45. שם אנחנו עייפים מאוד, עמוסים מאוד, משכנתא, ילדים, לילות בלי שינה, בוסים על הראש, מרוץ להצלחה… ואז עם כל ילד שעוזב את הבית, רף האושר עולה בחזרה וסביב גיל 65 אנחנו חוזרים לרף אושר הדומה מאוד לגיל 20… אתה יודע למה?" אתגרתי אותו.
"לא" הוא ענה מיד ובחיוך גדול.

"כי שם אנחנו מבינים שמה שהשגנו – השגנו, מה שעשינו והספקנו – עשינו והספקנו, שכנראה את העולם לא נשנה, ועכשיו נשאר רק דבר אחד… ליהנות, ואף אחד לא מעניין עוד… שכולם יקפצו".

הוא צחק ואני סיימתי את הנאום…

"הנוסחה של הפסיכולוגיה החיובית לאושר היא… הנאה + משמעות = אושר (ורצוי תוך עשייה אקטיבית). הרי לך גיל 20 למשמעות, גיל 65 להנאה… ובין לבין… עשייה, הרבה עשייה".

לקחתי לגימה מהתה שהתקרר והוספתי בקריצה "זו הפרשנות שאני נתתי לעקומת ה U, אם תרצה לקרוא עוד תוכל להציץ בעצמך" אמרתי ושלחתי לו (לבד בלי עזרה) לינק לווטסאפ.

"אז מה לעשות עם הכעס שעולה בי כשהם מתייחסים אלי מגעיל?" הוא שאל.

"לנהוג בחמלה" עניתי ברוך והבנתי לפתע שיותר משדיברתי אל גור-אדם-צעיר שלי, דיברתי לעצמי את החששות שמגיעים עם הגיל, פילטרתי בקול פחדים כמוסים.

"היה נדיב איתם, התקרב, הבט בעיניים, תשאל – מה שלומך היום? איך אני יכול לעזור? הפוך אותם במעשיך משקופים לנוכחים! זה הכול."

כשהתרוממנו מהישיבה על המדרגה, הוא מהר, אני לאט יותר, הוא הגיש את ידו והציע לי עזרה ברכות מפתיעה.  חייכתי לעצמי באהבה… ובליבי חיבקתי ילדה קטנה פנימית שמתקששת לאיטה בהנאה.