קורונה – ההיית או חלמתי חלום?
מקיצה משנת לילה טובה. מבעד לחלון קרני שמש קלילות ממיסות את אפרוריותם של ענני החורף הכבדים ואני יוצאת מהמיטה אל חדר הרחצה לשטוף את הפנים במים קפואים. מביטה בדממה אל הדמות הנשקפת במראה ועורכת סריקה: שערות שיבה – יש. עיניים חומות – יש, ואפילו מחייכות לבוקר טוב. נקודת החן – עדיין חיננית. הקמטים – לא יותר ולא פחות. והעיקר, אני על הרגליים, יש לי גג מעל לראש וכוס ענקית לקפה ממתינה בשבילי במטבח… מודה אני על יום חדש. אני בסדר.
מוזגת שחור דלוח כמי-גרביים, כמו שאני אוהבת. בסלון דממה מבורכת ובחוץ מריעים בחדווה תוכי הדררה הירוקים שעושים מסיבת עצים פרועה על-הבוקר. משמיעה לעצמי מוזיקת מרחבים מתוך הפלייליסט שלו, ממתינה לקולות שתכף יעלו מחדריהם של גורי-האדם-הסטודנטים שלי עם פתיחת עוד יום לימודים מקוון, ולרחש הטלוויזיה שתתנגן בשקט בחדרו של החייל ששב מבידוד. ככה, בשקט וברוגע אני יושבת על הכורסה הכתומה שאני כה אוהבת ולוגמת לאט מהקפה המנחם, מודה על שנגרילה גנובה באמצע החיים… הכול באמת בסדר.
האומנם?
איך ייתכן שנעים לי כל כך, ששקט לי בראש ואוהב לי בלב ורפוי לי בגוף, כשברגעים אלה ממש, כל העולם ואני נצורים מפני מגפה קטלנית שמחולל יצור מיקרוסקופי, ערמומי, קטלני ומרושע, שהכריז בלי קול על מלחמת עולם דוממת, מתנקש באנושות כולה בנחישות ביולוגית מחרידה.
נכנסו המחשבות, הלכה השנגרילה.
עכשיו זו רק שאלה של זמן, אני יודעת, עד שאצבעותיי יקליקו מעצמן על הסלולרי Ynet או Mako ויחרבו הכול. אז אני מושכת זמן, גונבת לעצמי את הדעת, אולי כל זה פשוט חלום בלהות? אולי זהו סיוט אנושי קולקטיבי מדומיין שהושתל לכולנו בראש כמו שרק בסרטים המדומיינים יכול להיות.
אולי אם לא אדע מה קורה בחוץ, אוכל ליהנות באופן מושלם ממה שקורה בפנים?
יצר ההישרדות גובר על התמימות. מקישה על הסלולרי אות אחר אות בידיעה ברורה שבמו ידיי אני הולכת להמיר שלווה גמורה בשברון-לב. טאץ' אחד מפריד בין השניים – אותה מציאות, שני עולמות, ניגוד בלתי נתפס בין חיים רגועים של טבע שמחלים את עצמו לבין מיטות של חולים. בין רוח התנדבות ועזרה הדדית לבין ארונות של מתים.
זה חזק ממני. גוללת, קוראת, כואבת, דומעת. מגלה גם היום שאין זה… חלום!
התפקחות מחלום לא מתרחשת ברגע אחד. אני בוחנת היכן אני על הרצף:
– משלב ההלם המוחלט כבר יצאתי.
– את ההכרה שמדובר במציאות כבר קיבלתי.
– את שלב ההדחקה והפחד והכעס עברתי.
– עם ההפנמה של מה בשליטתי ומה לא כבר התמודדתי.
– אל ההשלמה נכנסתי בכל הכוח במהלך משולב:
מצד אחד השלמה פסיבית של קבלת דין בכניעה מבורכת ותחושת רפיון של אין-אונים נטול מלחמה פנימית.
מצד שני השלמה אקטיבית שממלאת את ימיי בעשייה אינטנסיבית ובסיוע לכמה שיותר אנשים שזקוקים לאוזן קשבת ולעזרה.
במציאות הנגיפית החדשה אני מעמעמת התנגדויות, מניחה בצד חלומות, ממירה פחד משתק מרפה-ידיים בסקרנות עצומה, מחדדת קשב וזוקפת חושים, מתבוננת בתמורות האדירות שעוברות על תודעת העולם ועל תודעתי הפרטית… מרגישה מבורכת לקחת חלק בשיעור הכי מתוקשר ואולי הכי מכריע בתולדות האנושות.
ומאחר ואין לי שליטה על המאורעות אני לא עומדת על המקח רק מקווה לא להחמיץ את הלקח…
איך יראה העולם אחרי החיידק? איזה אורלי אפגוש כשאצא שוב לרחוב? איך תרגיש קרבה, איך ירגיש מגע, איך יישמע שיח אנושי בלייב ולא בקוביות עם מסכים? האם נשתנה ונהיה יותר טובים או מאכזבים? אני דרוכה, ממתינה לעתיד שיגיע, ומקווה בכל ליבי שבתום חלום הבלהות נגלה כולנו שעשינו קפיצה גדולה, אחרת… בשביל מה?
________________
ל"דקות של שלווה – מדיטציית נשימות מודרכת" לימי קורונה – כאן
מוזגת שחור דלוח כמי-גרביים, כמו שאני אוהבת. בסלון דממה מבורכת ובחוץ מריעים בחדווה תוכי הדררה הירוקים שעושים מסיבת עצים פרועה על-הבוקר. משמיעה לעצמי מוזיקת מרחבים מתוך הפלייליסט שלו, ממתינה לקולות שתכף יעלו מחדריהם של גורי-האדם-הסטודנטים שלי עם פתיחת עוד יום לימודים מקוון, ולרחש הטלוויזיה שתתנגן בשקט בחדרו של החייל ששב מבידוד. ככה, בשקט וברוגע אני יושבת על הכורסה הכתומה שאני כה אוהבת ולוגמת לאט מהקפה המנחם, מודה על שנגרילה גנובה באמצע החיים… הכול באמת בסדר.
האומנם?
איך ייתכן שנעים לי כל כך, ששקט לי בראש ואוהב לי בלב ורפוי לי בגוף, כשברגעים אלה ממש, כל העולם ואני נצורים מפני מגפה קטלנית שמחולל יצור מיקרוסקופי, ערמומי, קטלני ומרושע, שהכריז בלי קול על מלחמת עולם דוממת, מתנקש באנושות כולה בנחישות ביולוגית מחרידה.
נכנסו המחשבות, הלכה השנגרילה.
עכשיו זו רק שאלה של זמן, אני יודעת, עד שאצבעותיי יקליקו מעצמן על הסלולרי Ynet או Mako ויחרבו הכול. אז אני מושכת זמן, גונבת לעצמי את הדעת, אולי כל זה פשוט חלום בלהות? אולי זהו סיוט אנושי קולקטיבי מדומיין שהושתל לכולנו בראש כמו שרק בסרטים המדומיינים יכול להיות.
אולי אם לא אדע מה קורה בחוץ, אוכל ליהנות באופן מושלם ממה שקורה בפנים?
יצר ההישרדות גובר על התמימות. מקישה על הסלולרי אות אחר אות בידיעה ברורה שבמו ידיי אני הולכת להמיר שלווה גמורה בשברון-לב. טאץ' אחד מפריד בין השניים – אותה מציאות, שני עולמות, ניגוד בלתי נתפס בין חיים רגועים של טבע שמחלים את עצמו לבין מיטות של חולים. בין רוח התנדבות ועזרה הדדית לבין ארונות של מתים.
זה חזק ממני. גוללת, קוראת, כואבת, דומעת. מגלה גם היום שאין זה… חלום!
התפקחות מחלום לא מתרחשת ברגע אחד. אני בוחנת היכן אני על הרצף:
– משלב ההלם המוחלט כבר יצאתי.
– את ההכרה שמדובר במציאות כבר קיבלתי.
– את שלב ההדחקה והפחד והכעס עברתי.
– עם ההפנמה של מה בשליטתי ומה לא כבר התמודדתי.
– אל ההשלמה נכנסתי בכל הכוח במהלך משולב:
מצד אחד השלמה פסיבית של קבלת דין בכניעה מבורכת ותחושת רפיון של אין-אונים נטול מלחמה פנימית.
מצד שני השלמה אקטיבית שממלאת את ימיי בעשייה אינטנסיבית ובסיוע לכמה שיותר אנשים שזקוקים לאוזן קשבת ולעזרה.
במציאות הנגיפית החדשה אני מעמעמת התנגדויות, מניחה בצד חלומות, ממירה פחד משתק מרפה-ידיים בסקרנות עצומה, מחדדת קשב וזוקפת חושים, מתבוננת בתמורות האדירות שעוברות על תודעת העולם ועל תודעתי הפרטית… מרגישה מבורכת לקחת חלק בשיעור הכי מתוקשר ואולי הכי מכריע בתולדות האנושות.
ומאחר ואין לי שליטה על המאורעות אני לא עומדת על המקח רק מקווה לא להחמיץ את הלקח…
איך יראה העולם אחרי החיידק? איזה אורלי אפגוש כשאצא שוב לרחוב? איך תרגיש קרבה, איך ירגיש מגע, איך יישמע שיח אנושי בלייב ולא בקוביות עם מסכים? האם נשתנה ונהיה יותר טובים או מאכזבים? אני דרוכה, ממתינה לעתיד שיגיע, ומקווה בכל ליבי שבתום חלום הבלהות נגלה כולנו שעשינו קפיצה גדולה, אחרת… בשביל מה?
________________
ל"דקות של שלווה – מדיטציית נשימות מודרכת" לימי קורונה – כאן
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
