על נדיבותו של הטבע

על נדיבותו של הטבע.

בכל בוקר עם עלות השחר
אני יוצאת בשקט לגינה
ניגשת לערוגת עשבי התיבול 
קוטפת לואיזה ונענע עגולה.

משם עוברת לעץ הלימון
מורידה מהענף אחד טרי
מרחרחת את הניחוח הנפלא
שפותח ת'צ'אקרות, את יומי.

ובזמן הקטיף, 
רותחים להם המים
ממתינים לעשבים - לחליטה
וללימון - לסחיטה דקה ועדינה.

וכשהכוס מוכנה בדיוק כפי שאני אוהבת
חמימה, מזמינה לגימה ראשונה של יום
מתיישבת בגינה עם השמש שעולה
עם הדרדות שפוצחות כל בוקר בשירה
לוגמת ממשקה צלול של בריאות 
לאט, בתשומת לב, בהודיה, בהתכוונות.

בוהה וחושבת, בפליאה מיטיבה
כמה נדיב הטבע, כמה מרגשת נתינה.

איזו אצילות יש באדמה, בפירות, בעשבים
שלמרות שאני גודעת מהם בכל יום מנה 
הם תמיד מקבלים את פני בשמחה
ממתינים לי בשקט בצבעים מוריקים
טריים, זקופים, מחייכים, מחודשים
מעניקים מעצמם בשפע מיטיב, ללא תנאים
מברכים את יומי בענווה נטולת מילים:

"אנחנו כאן בשבילך גם הבוקר, 
זמינים ואוהבים"

כמה עדינות ונדיבות יש בטבע
כשנותנים לו להיות... ולא הורסים!


מיומנה של "ציפור כחולה" שמכירה תודה גם הבוקר
מאמרים אחרונים