בלוג הציפור

כשפסח בפתח אני תמיד קוראת את ההגדה בעיון מחודש כאילו זו הפעם הראשונה. כך אני נוהגת לעשות לפני כל חג ומועד, שהרי בכל אחד מהם טמון מסר מרתק. כך בחגי תשרי עם מחזור התפילה שמזמין סגירה תודעתית ופתיחת חדשה, כך בחנוכה עם ספרי ההיסטוריה שחולשים על תקופת חורבן ומלחמות אחים, כך בפורים עם מגילת אסתר שקוראת לי לתהות על מקום האישה תוך דיאלוג מרתק שבין המינים, ובשבועות אני מסתודדת עם רות ונעמי בשיח על חיזורים, תבונת נשים ואהבה... ובפסח?

אני צוללת למרחב שבין עבדות הגוף לחירות הרוח, מסוקרנת ממעברים פיזיים-מנטליים שהתרחשו תחת צו השעה ונכפו עלינו ועל החברה כולה. 

מעבר מעם של עבדים – לעם חופשי מכבלים 
מעבר מאמונה בפסלים ואלילים – לאמונה מונותאיסטית של עם 'סגולה'
מעבר מקיבוע טריטוריאלי – לתנועה ולנדודים
מעבר מאשליית ביטחון – למלחמות עם 'העמים'
מעבר מבתי בוץ וטיט ואבן – למחנות של אוהלים ארעיים
מעבר משלטון חוץ זר – לשלטון יחיד, זרוע-אלוהים
כולם דילוגים דרמטיים המתרחשים כמעט בן-רגע במונחי העידן האנושי.

דילוג דרמטי לא פחות חווינו כולנו בשנה החולפת. עברנו שינויים מרחיקי לכת בתקופה ממש קצרה כשהעולם המוכר והידוע שלנו הפך לכאוס ולטלטלה גדולה.

לפני שניים עשר חודשים בלבד בליל הסדר האחרון היינו שרויים בהלם ובחרדה קיומית – ארונות מתים, מסעות לוייה המוניים. היסטריה עולמית, רחובות שוממים. סגר מהודק, משפחות מפורקות לקפסולות קטנות, הורים קשישים מנותקים, גרושות וגרושים נטולי ילדים... קוראים את ההגדה ב ZOOM ומנסים לשמור על שפיות חיים. 

והנה נמצא חיסון גואל ושוב אנחנו כאן, חוזרים לשגרת ערב חג כאילו מה שהיה לא היה... האומנם?

חוזרת ליציאת מצריים. עם שלם מקבל הוראות ברורות ומקיים אותן בזו אחר זו, נוטלים רק חפצים אישיים, אופים עֻגֹת מַצּוֹת ויוצאים לדרך בלי שאלות! טור ארוך של פליטים, חוצים את ים סוף, מטביעים את המצרים, נזרקים למרחבי מדבר אינסופיים... ורק אחרי שהסכנה חלפה ואפשר לנוח רגע, ולהרגיע את הגוף שיצא למשימה... רק אז, המיינד והרגשות מרשים לעצמם להתחיל לעבוד – ובני-האדם פוצחים בקיטורים, תלונות וחרטות, מתים לחזור אחורה אל סיר הבשר שנדמה פתאום יותר מתוק ממר.

איך זה ייתכן?
מעברים משמעותיים בחיים מייצרים שינוים בשלושה רבדים – ראש, רגש וגוף. לכל אחד מהם חיים משלו, צרכים משלו, קצב משלו:

הרובד המנטלי מעורר סקלה רחבה מאוד של רגשות - ציפייה וסקרנות ושמחה, וגם מתח ופחד, דאגה וחרדה. 
הרובד הרציונלי מעורר מחשבות בלתי פוסקות ולעיתים אף טורדניות – על מה שהיה ועל מה שיהיה.   
שני אלה נעים במעגל דיאלוגי המחזק זה את זה.
לעומתם, הרובד הפיזי מסוגל לצאת לפעולה מידית ללא השהייה, הוא מקבל פקודה, לא שואל שאלות, עושה מה שצריך, כי כך הוא תוכנת להיות – קשוב להישרדות, להמשכיות... לתנועה מתמדת. 

כולנו עומדים בימים אלה על גשר רעוע המחבר בין שנה טראומטית של איבוד שליטה ואי וודאות, לבין שגרת חיים כמעט-נשכחת. אופן ההתנהלות שלנו במעבר הוא שיקבע את איכות החזרה לשגרה בלתי נודעת, שעדיין איננו יודעים לקרוא לה בשם.

הרצון של הרבדים הרציונלי והמנטלי לחזור למה שהיה הוא שאיפה רגשית עקרה. שהרי המהות האנושית היא שינוי תמידי חד-סיטרי שנעשה בתנועה. כל יום רגיל שעובר משנה אותנו במעט. ההתנסויות שחוויתי היום – משנות את תודעתי, את רבדיי זיכרונותיי. אנשים שפגשתי, מראות שראיתי, חפצים בהם אחזתי – משנים את החוויה הפלסטית של חיי... ולכן כשמדובר בשנה (ועוד כזו מטורללת) הניסיון לחזור אחורה, למה שהיה, לאותה השגרה... הוא ניסיון חסר תוחלת, נטול הבנה.

צאו לדרך עם הגוף - חיזרו לתנועת החיים, בחזקת "קודם נעשה ואחר-כך נשמע". החזרה הפיזית מושכת אחריה את הנפש והראש ביתר קלות... רק אל תיבהלו אם פתאום בעוד כמה ימים או שבועות תמצאו את עצמכם בטלטלה פנימית. זה בסדר, היו קשובים לעצמכם, היו ערים במעברים - זה חלק מהסדר הנכון של תנועת הרבדים -   בדרך לחזרה לחיים חדשים... ובריאים!