על בחירת מלים ובהירות הכוונה

אני מרגישה אנשים מתכווצים מכאב, מעצב, משיברון לב, מאובדן 
אני רואה מולם את המנחמים מצקצקים "הכול לטובה", בלשונם
בכוונה מנחמת אך כל כך לא מתאימה
ברגעים בהם כמעט...
אין אויר לנשימה.

מאיפה הם יודעים ש'הכול לטובה'?
איזה ידע יש להם ולא לי, או לכם?
איזו יהירות וחוסר זהירות יש במשפט הזה
כמשתמשים בו מול אדם קרוע...
מדמם.

אצלו. עכשיו. הכול... 
לא! לטובה.

ובכלל האם הכול לטובה?
שהרי בכל דבר טוב יש רע, ובכל רע יש טוב 
אין באמת 'טוב סטרילי' ואין 'רע סטרילי' 
ולכן אין דבר כזה... 
"הכול לטובה".

יש רק דבר אחד קרוב מספיק לנחמה הזאת 
"הכול קרה, קורה ויקרה, בדיוק כמו שהוא צריך לקרות!" 
עובדה מוגמרת של הדיוטות 
המביטים בפשטות על התרחשויות 
מבלי להתווכח...
איתן.

בבקשה, 
חדלו מלומר לאנשים בכאבם "הכול לטובה"
זה לא מכבד אתכם, זה לא מקל עליהם
הניחו להם יד רכה ועוטפת על כתף
ואמרו להם רק שלוש מילים "אני כאן בשבילך"
כך זה נראה כשנשארים בני אנוש
ומוותרים על...
כוחות הנבואה. 

זה ההבדל בין לגעת ביוהרה מרחמת
לבין נגיעה של חמלה מנחמת
זה לזכור שהיום הוא כואב ומחר זה אני 
וכשאני אהיה שם, ארצה שיתנו מקום...
לכאב שלי.

מיומנה של "ציפור כחולה" רואה


מאמרים אחרונים