בלוג הציפור

אני אוהבת "לשחוט פרות קדושות". אולי כי גדלתי והתחנכתי בבית דתי ובבתי ספר דתיים, שם תמיד ענו לשאלותיי המעצבנות ב"ככה זה, אל תשאלי שאלות", ו"לאמונה אין הסבר – או שאת מאמינה או שלא" ואולי כי תודעת אושר לשיטתי היא "לקום בכל בוקר ולדייק עוד קצת את החיים!".

בתפיסתי הבוגרת אין מקום ל"פרות קדושות". יש פרדיגמות אותן ינקנו מגיל אפס, לעתים בטרם עמדנו על דעתנו ומעולם לא חקרנו את אמתותן. מרכיב מהותי באימוץ תודעת אושר במסע ההתפתחות האישי הבוגר, הוא לבחון את אמיתות מחשבותינו. במיוחד את אלה שנוטות למחזר את עצמן לאורך כל החיים.

מכירים את "אין לי מושג, אבל ככה הדברים מתנהלים כאן מאז ומעולם"? זה בדיוק זה. בכל יום אנחנו משכפלים אוטומטית שוב ושוב אלפי מחשבות ופעולות מבלי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו:

• מה מקורן?
• האם הן נכונות?
• ובעיקר – האם הן מתאימות לי ולתפיסת עולמי הפרטית?

לכבוד חג החנוכה הקרב ובא שעניינו, בין היתר, מנצחים ומפסידים אני מבקשת לשתף אתכם ב"פרה" שחביבה עלי במיוחד:

"אצילות של מנצחים"

בילדותי ובנערותי עסקתי בספורט תחרותי. בכל פעם שניצחתי ורציתי לפזז, לרקוד ולשיר באושר גדול, חטפתי על הראש. "תגלי אצילות של מנצחים", אמרו לי בפנים חמורות סבר עם נגיעות כבדות של צדקנות.

הפנמתי. הנחתי בצד את צהלת ניצחונותיי הקטנים. העיקר שמי שהפסיד מולי ירגיש טוב ואפילו ייהנה מסוג של 'ניצחון לעניים' בעצמו. אט אט חדלו הניצחונות להיות כיף כמו פעם. הם הפכו לכבדים ומתסכלים – בשביל מה להתאמץ לנצח אם אסור לי לחגוג את זה על קו הגמר?

דרך חקר החיים ותודעת האושר האנושית, הזדמן לי להרהר בהשקפת העולם העומדת מאחורי המשפט שמקורו ככל הנראה במשחקים האולימפיים של יוון העתיקה. היה לי אינטרס אישי שנבע מהשפעתו המבאסת על תודעת האושר הפרטית שלי ושל רבים וטובים מתלמידי.

ואז גיליתי ש"אצילות של מנצחים" מסבה הפסד גדול לכל הצדדים בכל תחרות.

ראו,

כשאדם מנצח ומגלה "אצילות של מנצחים" – הוא מקטין את הישגיו ואת תחושת השיא שאליה הוא שאף להגיע גם אם הוא נוהג כך מטעמי נימוס מקובלים. הוא מרכין ראש במקום להרימו זקוף וגא ועסוק במפסיד במקום בהישג עליו עמל כל כך הרבה. התנהגות כזו, הנחשבת נאורה וחומלת, פוגעת פגיעה ישירה ואנושה ביכולתו לשמוח בהצלחתו ומחבלת ב"אהבה עצמית" שהינה ממרכיבי האושר המשמעותיים ביותר.

המפסיד מצדו חוטף פעמיים. בתום ההפסד שנחל זה עתה, המנצח 'האציל' מגיש לו כמנה אחרונה ולא מתוקה, הרגשה של מסכנות ושל רחמים עד כדי הקטנה ממש, ובדרך כלל פומבית. שכולם יראו. במקום ליהנות מהמסע שעבר ומהמאמץ שהשקיע הוא נאלץ להתעסק באיסוף פירורי ההפסד שלו הנוצצים תחת זרקור האצילות של המנצח שלצדו.

גיליתי שהפרדיגמה "אצילות של מנצחים" מתנגשת עם פרדיגמה אחרת בשם "האצילות מחייבת" על פיה יש לדעת גם להפסיד בכבוד. אז ניגשתי לבחון את היפוכה, כלומר – "אצילות של מפסידים"

כשאדם מנצח ולא מגלה אצילות של מנצחים הוא זוכה להעצים עוד רגע של שיא בחייו. הוא מחבק את עצמו על ההתכוונות והדרך, על המאמץ שהשקיע וההישג שהוא לא מובן מאליו. מנצח כזה יודע להודות בליבו ל"מפסיד האציל" שפרגן לו את המסיבה והוא חווה התרוממות רוח בלי רגשות אשם.

ה"מפסיד האציל" זוכה במקרה זה לפרגן למנצח. ובצדק, למה לא? הוא מעניק לו הזדמנות ליהנות מעוד רגע מיוחד ומשמח בחייו. יתכן שהוא מבואס מאי הצלחתו אך הוא אינו מאשים את המנצח בכך ועל כן הוא אינו חש מסכן וקורבן (תחושות הידועות כמדכאות אושר מובהקות).

דווקא גילוי של אצילות מצד המפסיד הוא המעשה הנאצל שראוי לעשותו. זו התנהגות שמכירה בניצחונו של המנצח ושומרת על כבודו של המפסיד.

מאחר וכולנו לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, יש לי בקשה מאוד אישית:

בבקשה, בפעם הבאה שתנצחו אותי ובטח יהיו כאלה לא מעט, תחסכו ממני את אצילותכם. היו גאים בניצחונכם, עופו על עצמכם לרגע, תשמחו… ותאפשרו לי לנהוג ב"אצילות של מפסידים" כי גם להפסיד זה כיף לפעמים. תיהנו מהניצחונות הקטנים שלכם ותסמכו עלי שאני מספיק איתנה להתמודד עם ההפסד.

יאללה, פחות פרה