בלוג הציפור

מצפה רמון. בין ערביים. אני שרועה בפטיו קטן וירוק, בתוך לופט של אומן מוכשר אש, שמושכר לג'יפאית קרבית, ברובע האומנים בלב אזור תעשייה שומם. התפרגנתי בחופשת קיץ הזויה שתכליתה התנתקות טוטלית לכמה ימים לפני חזרה לפעילות… לשנה חדשה.

השכנים היחידים בסמטה מפעילים בית קפה קטן ססגוני הגובל בלופט שלנו, אבן שואבת למקומיים, עצירת התרעננות לחולפים. מוזיקת אחר צהריים שקטה של שירים עבריים ישנים, מלמול חרישי של סועדים אחרונים… שלווה.

אני מקשיבה לבריזת המדבר שלוחשת לי שירת חולות נודדים, עץ התאנה שומט לרגלי פרי עסיסי שסיים כרגע מחזור חיים, חתול עייף מדדה כשיכור, ומנורות סולריות מעוצבות מפיצות כבר אור… תנועה.

נוגסת בתמר עסיסי, לוגמת קפה שחור.
מחליפה ראייה ממוקדת, בבהייה חסרת מטרה.
יש לי זמן להרהור נטול מגבלות. מצרך יקר-ערך, נדיר.
מאפשרת למחשבות לנדוד. לאן שייקח אותי, זה נעים מאוד.

'טוב לי!' אני שומעת את המחשבות שהתפזרו, מתלכדות לתובנה אחת… 'טוב לי'.
מופתעת מהפלט הפשוט שהוגש לי כמתנה עוטפת, ובניגוד לטבעי, לא מאתגרת, לא דורשת נימוקים, לא מחפשת סיבות. היום, כאן, בכלום הזה, מספיק לי… טוב.

לא חולפת דקה, והמחשבות שקיבלו ממני פס לצאת לסבב נוסף של שיטוט, חוזרות מלוכדות עם צמד מילים חדשות, מפתיעות…
'עצוב לי!'
התובנה הזו, לא זקוקה לנימוקים. בלילה שחלף ביקרו אצלנו גנבים ולקחו לעצמם את הסוס הזקן והאהוב שלנו – לנד קרוזר שחוק ששירת אותנו נאמנה המון שנים. מביטה לשמים הקסומים שהופכים מרגע לרגע ורודים, ומבקשת חרישית, תוך תנועת שפתיים כמעט בלתי נראית – בבקשה תשמרו על הסוס-ג'יפ, תתנהגו אליו יפה וברוך. הוא אומנם נראה מצ'יסטה נוטף טסטוסטרון, אבל עמוק בפנים הוא קשיש רגיש, כולו לב ונתינה, ישות של אהבה.

לוקחת עוד לגימה מהקפה שהתקרר בינתיים, נוגסת בזהירות בתאנה שנפלה ומאפשרת למחשבות שלי לצאת לסבב שלישי, נטול הכוונה… הפעם הן חוזרות עם שאלה.
"איך עצוב וטוב חיים ביחד"?
לרגע הן הצליחו לבלבל אותי, אך אני שועלת-קרבות ותיקה, עונה להן/לעצמי, בביטחון: עצוב וטוב חיים זה לצד זה בהרמוניה נפלאה. שהרי שמח הוא היפוכו של העצוב, ורע הוא היפוכו של הטוב – מישורים רגשיים שונים הנמזגים בתמהיל רגעי-ייחודי, לעוד 'קוקטייל רגש' חד-פעמי.

מרוצה שהצלחתי להעמיד את מחשבותיי במקומן, מושכת לי כירבולית מזדמנת שמונחת לצידי לקראת עיטוף של שעת לילה מוקדמת, צוננת, עוצרת את מרחב השיטוטים שבמוחי ויוצאת עם עצמי לקוקטייל-פארטי של רגשות.

השנה שחלפה הציפה אצלי (ואני מנחשת שגם אצלכם) קוקטייל חזק במיוחד של רגשות קצה, בעוצמות שלא הכרנו.
פחד – מחוסר שליטה.
רוגע – מעצירת החיים.
ייאוש – מאי ודאות.
נחמה – בשותפות.
כאב – מגורל עולמי אומלל.
תקווה – שאולי, הנה, הכל נגמר.
כעס – על כל מי ומה שאפשר.
חמלה עמוקה מהלב – לכל החולים, הנאבקים ולמי שאיבדו חיים.

אין ספק, מתכון בטוח להנג-אובר קשה… פלא שכולנו עייפים?

מתרוממת לאט, מרגישה בגוף את עייפות החודשים האחרונים, נכנסת לחלל הלופט הקריר, מוזגת לעצמי כוס יין צונן (תרופה בדוקה להנג-אובר מנטלי בחופשה) ומוצאת את האיש שלי היכן שהפקדתי אותו לפני כמה שעות – באותה תנוחה, על אותה ספה נוחה, עם ספר עב כרס ביד ומשקפי קריאה מצחיקים על חוטם.

מכחכחת בגרוני.
הוא מואיל להפנות מבט מהורהר, ובאישוני-עיניו מרצד סימן שאלה."זכית," אני פותחת באינטונציה של דרמה קווין, מנסה לצוד הקשבה, וממשיכה, "קיבלת אפשרות להזמין לעצמך קוקטייל-רגשות לשנה הקרובה, איזה תזמין לעצמך, אילו רגשות הוא יכיל?"
בדרך חזרה לספר, ספק בעניין ספק באדישות, הוא מספיק גם לחייך וגם להשיב בטון נמוך של גבר שמבין דבר או שניים בענייניי קוקטיילים: "השנה, אני בוויסקי."
"גם טוב" אני עונה ומרפרפת נשיקה על מצחו.

ואתם?
מאחלת לכולכם שנה של קוקטייל-רגשות המושלם ביותר שתוכלו לרקוח, בליבכם ובדמיונכם… כי פשוט מגיע לכם טוב אחרי השנה הזאת!

שתהיה לכולנו שנה טובה ומיטיבה