מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?
אמש רבצתי עם הגורים שלי מול הטלוויזיה ובהיתי במסך. סידרתי רגליים על השולחן וכרית לגב, התרווחתי והתפנקתי ב"לא לעשות כלום", תענוג! לפתע קפצה לי מול העיניים הפרסומת "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"
כחופרת אושר סדרתית שכבר שנים רבות מתבוננת על העולם דרך משקפי אימון, המשפט החכם הזה תפס אותי בבטן. לא התאפקתי. כמובן שהושבתי את כל המשפחה לסשן אימוני לילי.
היושבים בסלון התבקשו לענות על השאלה שהוצגה על המרקע. אחד-אחד קלחו בטבעיות הסיפורים, העלו חיוכים והשרו שביעות רצון עצומה. בחדר ריחפה רוח של ראשוניות, אנרגיה של עוצמה.
וזה היה הסיפור שלי:
לפני חודש הוזמנתי להעביר סדנה בברצלונה. בסיומה פרגנתי לעצמי עוד ארבעה ימי חופשה שלקראתה 'הכינותי מראש' רשימה מפורטת מגובה בהמלצות חמות לאופן שבו מומלץ לי להעביר את הזמן בעיר היפיפייה הזאת – לאיזה מוזיאונים כדאי להציץ, באיזה שוק חייבים לבקר, על איזה מפלצת ארכיטקטונית אסור לוותר, איזה רכבת לקחת, מה לאכול ואיפה, כמה לשתות ומתי, והכי חשוב איפה כדאי לקנות מגפיים שוות.
רשימה לחוד ומציאות לחוד. הפעם באמת הפתעתי את עצמי. החלטתי ללכת על FREE STYLE בסגנון "תעשי רק מה שמתחשק לך". וכך מצאתי את עצמי משתרכת ללא מטרה בשדרת הרמבלס, אוכלת מדוכן בירכתי סופרמרקט מקומי, רובצת בברים קטנים ונחבאים, מפתחת שיחות עם זרים, ומדוושת כל יום בנחת על זוג אופניים בצבע וורוד ששכרתי מבחור שחום עור ומתוק להפליא, בעלים גאה של ערמת ראסטות.
ביום השלישי לשוטטות חסרת המטרה שנסכה בי שלווה נפלאה ושקט פנימי המתינה לי הפתעה. בן זוגי הזמין ללא ידיעתי אירוע אתגרי שהחל עם עלות השחר הקפוא.
מי שמכיר אותי יודע שבבוקר עדיף לא להתקרב אלי. מופע האימים כולל עיניים עצומות לרווחה, פנים נפוחים, רגליים ממאנות ופס קול המתמחה בנהמות נרגנות מתובלות באנחות מתמסכנות ומתפנקות.
אבל, הפתעה זו הפתעה ואם אני רוצה שבעתיד תגענה עוד הפתעות – אני חייבת לשתף אתו פעולה. בשעה 05:30 בבוקר, יצאנו לבושים חם-חם לעבר נקודת איסוף שנמסרה בסוד מראש. לבחור הצעיר שהמתין לנו היה חיוך רחב על הפנים והמון מילים בפה, יותר מדי מילים לשעת בוקר כל כך מוקדמת, ועוד בחופשה.
השניים שוחחו קצרות, החליפו שטרות וניירות, חתמו על הסכמים וחוזים והשד יודע מה, ואני ישובה על אבן ומרחמת על מר גורלי. כשסיימו נסענו דרך פרברי ברצלונה לאזור העמק הפתוח. הקור התחלף בשמש מלטפת, השקט התחלף בשיחה נינוחה ובמוזיקה טובה ברדיו, הנוף העירוני התחלף בשדות מוריקים ומרחבים פתוחים ומרהיבים. צבע ירוק שולט, משובץ פה ושם בבית אבן עתיק… לרגע שב אלי החיוך. הרגשתי אושר גדול.
עד ש…
הרכב נעצר ולמולי ניבט מחזה אימים… כדור פורח! בחיי, כדור פורח!
בלון צבעוני בגובה של שבע קומות, עשוי מבד יותר מדי אוורירי מחובר בחבלים דקים וחשודים לסלסלת קש שנראית כמו סלסלת הלחם שלי בבית. כן, גם בגודל.
הלב שלי פעם בחוזקה, הרגליים איימו לקרוס, הראש התחיל לאבד את זה. כל הסימנים הצביעו על מצוקה קלינית, לחץ הדם גילה עצמאות ואיבד שליטה. גם אני.
שלושה גברים מסוקסים צפו בי בתדהמה: הנהג המלהג, בן זוגי המפתיע והטייס (הבלונאי) שנראה בגילו של הבן הבכור שלי, וזה ממש לא מבוגר. ואני, למודת התמודדויות בחיים, הבנתי שמכאן אין דרך חזרה… התחלתי ללהג ולצחקק, התגובה האוטומטית השמורה אצלי לרגעי לחץ.
הטייס סימן לנו לקפוץ מהר אל סל הקניות הזה העשוי קש. להבה אימתנית בקעה ברעש גדול ממבער מעוצב ותוך רגע מצאנו את עצמנו מתרשמים מצמרות העצים. איבדנו קשר עם כדור הארץ!
הזמן עמד מלכת, השקט צרב באוזניים, האוויר הכי צלול שאי פעם נשמתי. הקור המקפיא עשה לי טוב לעור הפנים.
שעות של דאייה דמומה במרחבי הרקיע, בגובה אלפיים מטר בשמיים של לא כלום שיש בהם הכול. אוקיאנוס במזרח, הרים מושלגים במערב, ולמטה, איזה פחד, אגמים קטנים מעטרים תשבץ חלקות אדמה מעובדות. יופי עוצר נשימה.
הרגליים עדיין פרפרו וכך גם ליבי, אבל היופי הזה, האושר הזה, הביסו כל תחושה אחרת שהרגשתי באותו זמן.
זאת הפעם האחרונה שעשיתי משהו בפעם הראשונה!
העולם מופלא ומציע לנו המון הרפתקאות קטנות וגדולות שאנחנו לא מנסים, לא מנצלים. כמה אושר מצוי במקום הראשוני הזה, בחוויית התגברות על פחד, בעשייה שלא נעשתה מעולם! מתי בפעם האחרונה ביקרנו במקום חדש ממש? מתי בפעם האחרונה טעמנו מאכל לא מוכר? מתי סטינו מהשגרה היומיומית ופינקנו את עצמנו במשהו שממנו תמיד פחדנו? מתי צבענו את השיער בכתום או סגול או אדום? מתי גילחנו את הראש או צימחנו שפם, ככה סתם?
כשהיינו ילדים קטנים והכול היה חדש, חיינו בתודעת פליאה אותנטית ומשוחררת, נטולת פחד. עם השנים ההתנסויות שלנו התמעטו ונשאבנו לרוטינת החיים. לעיתים כדאי לתת פולס חשמלי מעורר וחדש למערכת ההפעלה שלנו… העיניים מתבהרות שוב, הרגש מתרחבת וגדלה, והחיים נצבעים בצבעים חדשים ומלבבים.
לא חייבים בלון פורח. אני מציעה לכם אותו כאן כשם קוד להזדמנות לעשות דברים חדשים כל יום, כי מאחורי כל "פעם ראשונה" מסתתרת תשוקה, ומלבבים שוב נעורים, ונטענת אנרגיה חדשה הדרושה לנו במסע החיים כמו חמצן לאצן.
בכנות, מתי עשיתם בפעם האחרונה, משהו בפעם הראשונה?
תודעת אושר מצויה בעשייה היומיומית, ברוטינת החיים הרגילה, אבל גם אלו זקוקים לעתים לריענון וחידוש שנמצא אך ורק בשליטתנו.
כחופרת אושר סדרתית שכבר שנים רבות מתבוננת על העולם דרך משקפי אימון, המשפט החכם הזה תפס אותי בבטן. לא התאפקתי. כמובן שהושבתי את כל המשפחה לסשן אימוני לילי.
היושבים בסלון התבקשו לענות על השאלה שהוצגה על המרקע. אחד-אחד קלחו בטבעיות הסיפורים, העלו חיוכים והשרו שביעות רצון עצומה. בחדר ריחפה רוח של ראשוניות, אנרגיה של עוצמה.
וזה היה הסיפור שלי:
לפני חודש הוזמנתי להעביר סדנה בברצלונה. בסיומה פרגנתי לעצמי עוד ארבעה ימי חופשה שלקראתה 'הכינותי מראש' רשימה מפורטת מגובה בהמלצות חמות לאופן שבו מומלץ לי להעביר את הזמן בעיר היפיפייה הזאת – לאיזה מוזיאונים כדאי להציץ, באיזה שוק חייבים לבקר, על איזה מפלצת ארכיטקטונית אסור לוותר, איזה רכבת לקחת, מה לאכול ואיפה, כמה לשתות ומתי, והכי חשוב איפה כדאי לקנות מגפיים שוות.
רשימה לחוד ומציאות לחוד. הפעם באמת הפתעתי את עצמי. החלטתי ללכת על FREE STYLE בסגנון "תעשי רק מה שמתחשק לך". וכך מצאתי את עצמי משתרכת ללא מטרה בשדרת הרמבלס, אוכלת מדוכן בירכתי סופרמרקט מקומי, רובצת בברים קטנים ונחבאים, מפתחת שיחות עם זרים, ומדוושת כל יום בנחת על זוג אופניים בצבע וורוד ששכרתי מבחור שחום עור ומתוק להפליא, בעלים גאה של ערמת ראסטות.
ביום השלישי לשוטטות חסרת המטרה שנסכה בי שלווה נפלאה ושקט פנימי המתינה לי הפתעה. בן זוגי הזמין ללא ידיעתי אירוע אתגרי שהחל עם עלות השחר הקפוא.
מי שמכיר אותי יודע שבבוקר עדיף לא להתקרב אלי. מופע האימים כולל עיניים עצומות לרווחה, פנים נפוחים, רגליים ממאנות ופס קול המתמחה בנהמות נרגנות מתובלות באנחות מתמסכנות ומתפנקות.
אבל, הפתעה זו הפתעה ואם אני רוצה שבעתיד תגענה עוד הפתעות – אני חייבת לשתף אתו פעולה. בשעה 05:30 בבוקר, יצאנו לבושים חם-חם לעבר נקודת איסוף שנמסרה בסוד מראש. לבחור הצעיר שהמתין לנו היה חיוך רחב על הפנים והמון מילים בפה, יותר מדי מילים לשעת בוקר כל כך מוקדמת, ועוד בחופשה.
השניים שוחחו קצרות, החליפו שטרות וניירות, חתמו על הסכמים וחוזים והשד יודע מה, ואני ישובה על אבן ומרחמת על מר גורלי. כשסיימו נסענו דרך פרברי ברצלונה לאזור העמק הפתוח. הקור התחלף בשמש מלטפת, השקט התחלף בשיחה נינוחה ובמוזיקה טובה ברדיו, הנוף העירוני התחלף בשדות מוריקים ומרחבים פתוחים ומרהיבים. צבע ירוק שולט, משובץ פה ושם בבית אבן עתיק… לרגע שב אלי החיוך. הרגשתי אושר גדול.
עד ש…
הרכב נעצר ולמולי ניבט מחזה אימים… כדור פורח! בחיי, כדור פורח!
בלון צבעוני בגובה של שבע קומות, עשוי מבד יותר מדי אוורירי מחובר בחבלים דקים וחשודים לסלסלת קש שנראית כמו סלסלת הלחם שלי בבית. כן, גם בגודל.
הלב שלי פעם בחוזקה, הרגליים איימו לקרוס, הראש התחיל לאבד את זה. כל הסימנים הצביעו על מצוקה קלינית, לחץ הדם גילה עצמאות ואיבד שליטה. גם אני.
שלושה גברים מסוקסים צפו בי בתדהמה: הנהג המלהג, בן זוגי המפתיע והטייס (הבלונאי) שנראה בגילו של הבן הבכור שלי, וזה ממש לא מבוגר. ואני, למודת התמודדויות בחיים, הבנתי שמכאן אין דרך חזרה… התחלתי ללהג ולצחקק, התגובה האוטומטית השמורה אצלי לרגעי לחץ.
הטייס סימן לנו לקפוץ מהר אל סל הקניות הזה העשוי קש. להבה אימתנית בקעה ברעש גדול ממבער מעוצב ותוך רגע מצאנו את עצמנו מתרשמים מצמרות העצים. איבדנו קשר עם כדור הארץ!
הזמן עמד מלכת, השקט צרב באוזניים, האוויר הכי צלול שאי פעם נשמתי. הקור המקפיא עשה לי טוב לעור הפנים.
שעות של דאייה דמומה במרחבי הרקיע, בגובה אלפיים מטר בשמיים של לא כלום שיש בהם הכול. אוקיאנוס במזרח, הרים מושלגים במערב, ולמטה, איזה פחד, אגמים קטנים מעטרים תשבץ חלקות אדמה מעובדות. יופי עוצר נשימה.
הרגליים עדיין פרפרו וכך גם ליבי, אבל היופי הזה, האושר הזה, הביסו כל תחושה אחרת שהרגשתי באותו זמן.
זאת הפעם האחרונה שעשיתי משהו בפעם הראשונה!
העולם מופלא ומציע לנו המון הרפתקאות קטנות וגדולות שאנחנו לא מנסים, לא מנצלים. כמה אושר מצוי במקום הראשוני הזה, בחוויית התגברות על פחד, בעשייה שלא נעשתה מעולם! מתי בפעם האחרונה ביקרנו במקום חדש ממש? מתי בפעם האחרונה טעמנו מאכל לא מוכר? מתי סטינו מהשגרה היומיומית ופינקנו את עצמנו במשהו שממנו תמיד פחדנו? מתי צבענו את השיער בכתום או סגול או אדום? מתי גילחנו את הראש או צימחנו שפם, ככה סתם?
כשהיינו ילדים קטנים והכול היה חדש, חיינו בתודעת פליאה אותנטית ומשוחררת, נטולת פחד. עם השנים ההתנסויות שלנו התמעטו ונשאבנו לרוטינת החיים. לעיתים כדאי לתת פולס חשמלי מעורר וחדש למערכת ההפעלה שלנו… העיניים מתבהרות שוב, הרגש מתרחבת וגדלה, והחיים נצבעים בצבעים חדשים ומלבבים.
לא חייבים בלון פורח. אני מציעה לכם אותו כאן כשם קוד להזדמנות לעשות דברים חדשים כל יום, כי מאחורי כל "פעם ראשונה" מסתתרת תשוקה, ומלבבים שוב נעורים, ונטענת אנרגיה חדשה הדרושה לנו במסע החיים כמו חמצן לאצן.
בכנות, מתי עשיתם בפעם האחרונה, משהו בפעם הראשונה?
תודעת אושר מצויה בעשייה היומיומית, ברוטינת החיים הרגילה, אבל גם אלו זקוקים לעתים לריענון וחידוש שנמצא אך ורק בשליטתנו.
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
