בלוג הציפור

עשרים שנה אני גרה באותו הבית שבו לא גר אדם לפני. ארבעים שנה באותה עיר שהייתה מושבה נידחת והפכה לכרך גדול. בחודש הבא אני סוגרת בפעם האחרונה את דלתות מצודתי העוטפת והאהובה, מוסרת את מפתחות הבית לדיירים חדשים, ועוברת לחיות בעיר אחרת, בבית אחר, זמני, למספר שנים.

אני לא טובה בשינויים. אנחנו לא מסתדרים, הם ואני. כל שינוי בחיי מלווה בלחץ, מתח ובעיקר פחד אחד גדול, המושתת על אי הידיעה מפני הבא לקראתי, על חיים המקבלים תפנית חדשה שמובילה אל… הלא נודע.

אפשר לחשוב," אומרים לי חבריי, "ביג דיל, עוברת בית, עשינו את זה כבר המון פעמים…"

כוונותיהם טובות, אני יודעת, אך מילותיהם מצליפות בי באכזריות לא קשובה.

הם צודקים, אני מודעת, אך פחדים כדרכם של פחדים משתלטים על המיינד ביד רמה.

יושבת בגינה עם בוקר שמפציע, מקשיבה בעונג לציוץ הציפורים המוכר, מביטה ברוך אוהב ביער הקטן ששתלתי לפני המון שנים במו ידיי, ואפילו נהנית באופן מפתיע משאון המכוניות שחולפות בכביש המהיר, הזמזום שכה תיעבתי, שהרעיש את חיי.

לוגמת מקפה חם לאט, מביטה אל שחר ענוג שעולה, ושואלת את עצמי – למה כל כך קשה לך? למה שינויים גורמים לך לרטט של עינוי פנימי.

מלא תשובות עולות במוחי, רצות בטירוף, חוצות את שבילי דמיוני. ואף אחת אינה מספקת את הצורך שלי להבין, לדעת מה מקור הקושי שלי.

אז אני רושמת אותן (להלן: מקלידה בסלולרי) בלי לעשות סדר, בלי לחפש הגיון. ורק בסוף, אחרי שדמיוני נסחט עד תום, אני מתחילה לצמצם – שורה ועוד שורה, פסקה אחרי פסקה – מנסה להגיע לאותה 'מילה בודדת'* שתשב לי בול במקום, שתצוד בבהירותה את הנעלם שיושב במעמקי תודעתי, את הבאג החבלן שנשתל אי שם במסעי ומאז יושב לו בנחת – רגל על רגל – מבסוט על עצמו ומנהל את חיי, שלא בטובתי.

"קוקוריקו" קורא בקול הגבר של הבית ממול. ואני קופצת בבהלה כאילו זו הפעם הראשונה שהעוף הקולני הזה מחליט שיפה השעה להשכים את השכונה כולה.

בכל יום רגיל הייתי מסננת קללה עסיסית שבמהותה עוסקת בתרנגול ובתנור אפייה, אלא שהבוקר אני חשה הכרת תודה גדולה, כי קריאתו עוכרת השלווה, יוצרת בי שרשרת תגובות בלתי רצוניות שמקפיצות לי את ה… מילה. ואני מקלידה אותה מהר כדי שלא אשכח, ובוהה בה בתשומת לב ובכוונה גדולה עוד בטרם אני יורדת לפישרה.

היאחזות… היאחזות!

היאחזות תמיד נתפסה בעיני כחולשה. היאחזות לוחשת באוזני את המושג 'תלות', מוחקת מחיי 'חופש' ו'עצמאות'. היא מושמצת בתורות המזרח, אני מזכירה לעצמי, מוקצית ביהדות ובקבלה, זוכה לזלזול מצד הסופים, ובתרבויות העתיקות נחשבה כמעט למחלה.

שהרי היאחזות היא פיקציה של בני אנוש, כאילו שבכלל משהו שייך רק לנו כאן על פני האדמה. הרי הכול בר-חלוף, הכול עובר, מה שהיום 'שלנו', סביר להניח שמחר יהיה של 'מישהו אחר'. אז למה אני נאחזת? במה אני נאחזת?

אנחנו מדמיינים שאחיזה והצמדות מצביעות על אכפתיות, על שמירה, על אהבה, על קשר חזק ועל קירבה. בעוד שזה בדיוק להיפך – היאחזות היא עול כבד המונח על צווארו של הנאחז, והיא גנרטור של פחד וכאב וסבל במוחו של האוחז.

בבסיס ההיאחזות נמצאת המחשבה שאושרנו ושלוות נפשנו תלויים בקיומו של דבר המצוי מחוץ לעצמנו … זה יכול להיות ילדים, בני זוג, תפקיד, עבודה וכן… גם בית או מכונית אהובה.

באידאל אנחנו אמורים להיות מלאים ושלמים בעצמנו ללא קשר לחפץ או אדם או ייצור חי אחר. להיות מסוגלים לחיות ממש כמו נזירים המסתובבים נטולי כל דבר, מלבד קערה, גלימה ומקל.

איפה הם ואיפה אנחנו?

בעידן בו אנו חיים – זה שלנו, וזה שלנו, וגם זה שחשבתם שהוא שלכם… הוא שלנו!

וככל שיש לנו יותר – אנחנו פחות מרוצים. ככל שאנו אוגרים יותר – כך אנחנו פחות שבעים. ככל שאנחנו נאחזים יותר – כך אנחנו יותר… אבודים.

מחשבותי מתחילות להסתדר.

האובדן שאני חווה אינו קשור לבית האהוב בו גידלתי את שלושת ילדיי, לזיכרונות שאשאיר מאחורי, או לדומם ולצומח שטיפחתי לאורך שנים במו ידי… מקור האובדן הוא היאחזות נטולת היגיון בארבעה קירות, ארבעה חדרי שירותים, מטבח מיושן אחד וכמה חתולי רחוב מוכרים… שהרי את מה שחשוב אני לוקחת אתי – את עצמי, כולי, גופי, נפשי, תודעתי זכרוני וחיוכי – למקום חדש שבו הכול מתחיל מאפס, מקום זר ומוזר שעוד מעט, יהיה… ביתי.

אני מביטה לשמים, שם כבר מניסה השמש עננים אחרונים, מלמלת בשקט "מודה אני" על היסטוריית חיים נפלאה, על בית שקירותיו ספוגים באנרגיה חומלת ורכה של סדנאות וקליניקה וקורסים ואירועים על אושר ואהבה ומיומנויות חיים.

ואת כל הטוב והעוטף הזה אני מניחה, עוזבת בפיוס ומעבירה בידיים פתוחות לזוג צעיר עם שתי בנות קטנות… עכשיו תורם!

תודה.