בלוג הציפור

הוא מחלחל אלי בשקט, חומק לתוך גופי בהתהוות דביקה נטולת משקל, דורש תשומת לב מלאה – ולי אין זמן. הוא מתמיד בלי להתייאש, ממתין לטיימינג הנכון כדי לפרוץ סדק בחומת "אני לא רואה, לא מרגישה, לא יודעת" שבחרתי להציב ביני לבינו… הייאוש!

אני מרגישה תקועה במקום, נטולת מעוף, כבדה. ישנה פחות טוב בלילה, עייפה.

האמת שאני לא טובה בחוסר אונים. כשחלומות מתפוגגים ורצונות מתרחקים. כשהצמיחה הקולקטיבית מקפלת זנב ומשבשת את מצב הרוח. כשהתקווה הופכת לבועת סבון שקופה שעוד רגע תתפקע. או אז מגיחים בלתי קרואים ולא רצויים – אדון חידלון ומר ייאוש… מצוידים היטב לשהייה ממושכת.

מוזגת לעצמי מחצית כוס יין לבן יבש, מהול בארבע קוביות קרח אינטנסיביות שבעוד חמש דקות יהפכו יין משובח לתרכיז דלוח, מטמינה בכיס נקטרינה קשה ועולה לחדר השינה.

השמיים נצבעים הערב במכחול דמדומים ומזמינים אותי לשבת במרפסת ולבהות. כיסא עץ ישן מפתה אותי בחריקה אך אני בוחרת בכרית המדיטציה הדהויה ונשאבת אל חיקה. מניחה את הכוס והפרי על השולחן העגול, עוצמת עיניים, נושמת עמוק, לוגמת ממיץ היין המתהווה, מאפשרת למחשבות לחדור מבעד לסדק שנפער בחומות ההכחשה. הדמעות שזולגות על לחיי מעידות כי אין לאן לברוח… המבקרים כבר כאן!

מעיזה לשאול בלי קול, "למה? איך זה קרה?", והתשובות הנערמות בראשי חסרות כיוון ונטולות נחמה – אולי כי מזמן לא ראיתי חיוכים של אנשים והעיניים שמציצות משולי המסכות רחוקות מלהיות שמחות. אולי כי אימא שלי בסגר וגורי האדם האהובים איבדו את העבודה. אולי בגלל ההפגנות והדגלים השחורים, או המצוקה ברחובות וכעסם העצור של אנשים. אולי כי כבר כמה שבועות אני לא מצליחה לארגן לנו חופשה, או אולי פשוט כי התקופה הזאת זרה ומוזרה…

ייאוש וחידלון – הצמד הדרמטי שמשבית כל שמחה ומעמעם את התקווה נתקל היום ביריבה קשוחה שהפתיעה וחוללה במוחי תפנית מבורכת בעלילה.

שִׁלְגִּי החתולה מופיעה פתאום דרך המרזב ומתיישבת לצדי, רק חסר שתבקש לעצמה כוס יין ונפתח בשיחת חברות צפופה. מבט אחד לתוך עיניה היפות – האחת כחולה ואחת ירוקה – מחזיר אותי ליום בו הופיעה ככה סתם משום מקום. המתינה במשך שבועות כמו כלב ליד הדלת, ייללה ולא התנצלה, דחקה בנחישות חתולית ולא ויתרה ולא איבדה תקווה… עד שאימצנו אותה.

איך זה שלמרות הרעב והצמא, למרות שהייתה לא רצויה היא המשיכה בשלה? איך זה שחתולה קטנה לא מתייאשת ואני המפונקת… כן?

'ייאוש הוא תוצאה של עייפות הדמיון', פתאום צפות בי מילים לא מוכרות ומגישות לפתחי גלגל הצלה… קצה חוט, ניצוץ של מחשבה טרייה.

"בלונדון הייאוש יותר נוח" הגה חנוך לוין. ואני מבינה שהייאוש הוא ייאוש – זו עובדה, ולונדון כרגע לא אופציה. השאלה שנותרה אם כן, איך אפשר לעשות אותו יותר נוח? לפחות עד שהעולם יחלים את עצמו והתקווה תתבהר.

אנחנו טועים לחשוב שהייאוש והחידלון הם מופעים מיידיים של איבוד התקווה – ושאיבוד התקווה מעמיק את השניים ומעצים את ההוויה הקשה – מין מעגל שמזין את עצמו ולכאורה לא מותיר מוצא. אך בין הייאוש והחידלון לבין התקווה מצוי מתג שבכוחו לנתק את הלופ הבלתי רצוי הזה. זהו מתג קסום שבשליטתנו המלאה.

'התקווה היא תוצר ישיר של התעוררות הדמיון' אני הופכת במוחי את הרעיון. אם כן יש פתרון… רק איך מעוררים דמיון שמרבה לאחרונה לישון? מעשית גם כשאני מיואשת, אני מתחילה לגלוש בקצב מטורף בין מאמרים ומחקרים, מחפשת כמו תמיד מהי הדרך עליה כולם מסכימים…

משחק! פשוט לחזור ולשחק, איך שכחתי פעולה כה פשוטה.

"משחקים משמנים את גלגלי הגוף והשכל." צדק בנג'מין פרנקלין. מטרתם לשעשע, לפרוק אנרגיה ולהכיל את העולם בעיניים אחרות. משחק יכול להפיג מתחים ולחדש כוחות. כאשר אדם נהנה ממשחק ומקדיש לו את מלוא תשומת הלב הוא מתנסה בחוויית זרימה, שבימים אלה כל כך נדירה.

אנחנו שוכחים לשחק ככל שהשנים חולפות ומפסידים את העוצמה שיש ביכולת לדמיין עולמות אלטרנטיביים, את התקווה להרגיש שמחים ומסופקים בלי לעשות שינויים מרחיקי לכת בחיים, בלי לשנות את המציאות. רק בראש, היכן שהכול מתרחש באמת.

אז אני הולכת למשרד, אוספת מהמדף משחק "קוקו-טאקי" מדליק, מתנה שקיבלתי ממתאמן אהוב, ומזמינה את האיש שלי שעסוק כרגע במטבח, לכמה סבבים של שמחה ילדית נקייה מייאוש וחידלון.

אני יודעת שהלילה אשן הרבה יותר טוב. ומחר, מתחיל משחק חדש.

ואתם?
רוצו לשידת המשחקים של הילדים, או קיפצו לחנות הקרובה, העמיסו ארבעה משחקים שונים – שניים נוסטלגיים שאתם מכירים, ושניים חדשים. סגלו לעצמכם ערב אחד בשבוע למשחק, לא צריך יותר… למה? כי המשחק מעורר את הדימיון, וכשהוא מתעורר הוא ממשיך לעבוד, גם כשאתם הולכים לישון!