מסע לארץ הבדידות…
כשאני מקבלת את זה מכל הכיוונים אני יודעת שהגיע הזמן להפנות את תשומת הלב.
התעלמות לא תועיל. הסימנים מהם אני מנסה לחמוק נוגעים בגופי במקומות שעדיין משוועים לעזרה, ביבלות כואבות שהגלידו ללא מזור, בפצעים שמזמן ריפאתי אבל לא באמת, בשדים מן העבר שמחכים בשקט בזווית-קיומי לסיים מלחמות שלא יכולתי לסיים בעצמי. מודה שהתעלמתי ודחיתי וסיפרתי סיפורים. מודה גם שהוכרעתי על ידי והובסתי במו כוחותיי.
בסופ"ש האחרון הכנתי לעצמי עוגה טובה וקנקן תה צמחים, מצאתי פינה שקטה, התנתקתי מהעולם ויצאתי למסע פנימי במעמקי הזיכרונות הכואבים שלי. מסע לארץ הבדידות.
קיבלתי את זה מכל הכיוונים:
שלוש חברות קרובות ואהובות נטולות זוגיות שפעמיים בשנה, לקראת קרנבלי יום האהבה, מוצפות ב'לבד' שעושה בהן שמות – בלי רחמים ובלי הנחות. קושי עולה, כאב לופת ודמעות זולגות, כשכולם מסביב ברוב התרגשות מסתדרים זוגות-זוגות… לרבים מאתנו יום האהבה הוא יום חג, אצלן ביומן הוא מוקף במסגרת שחורה. יום זיכרון לבדידות נטולת רחמים. עוד שנה ללא נחמה.
שני מנהלי חברות סטרטאפ מצליחות שאני מלווה, אנשי עסקים צעירים שעבורם הבדידות הפכה לדרך חיים. חרב המשקיעים מתנופפת מעל צווארם, פרנסת העובדים יושבת על כתפיהם, הם מחויבים לתוצאות שאינן תמיד בשליטתם, אין להם זמן לחברים, יש אישה וילדים קטנים שהם רואים רק אחת לכמה ימים, המשרד נהייה ביתם, רק הקשבה אנושית יכולה להציל אותם מעצמם… גם הם הפכו אסירים של בדידותם.
אחי היחיד וה'מיוחד'בן 53 ועדיין ילד תמים, טהור, אמתי, נקי לב וכפיים. נפשו נפגעה לפני שנים, ללא יכולת החלמה, ומאז הוא לבד בשבילי החיים. לפני שנה הוא נבחר להיות "חונך-מדריך" לאנשים מיוחדים ממנו, ואתמול הוא התייצב אצלי בגאווה על מנת שאעזור לו בהגשת עבודה… הוא הקריא ואני הקלדתי, הוא הסביר ואני בכיתי… פסקאות ארוכות שעוסקות במציאות כואבת של 'המיוחדים', מילים, שורות על בדידותם של השונים!
וידיעה מרעישה ומטלטלת הגיעה למשרדי – החודש מונתה בפרלמנט הבריטי השרה הראשונה בעולם "לענייני בדידות". תפקידה לטפל בעליה הבלתי נתפסת במספר האנשים הבודדים ובמספר המאובחנים הלוקים בדיכאון המצריך תרופות… אלו אינן תחושות אלא עובדות מטרידות ומספרים. הבדידות אינה רחמנית. היא כבר מזמן לוקחת שבויים.
זהו.
אין לי יותר לאן לברוח.
30 מעלות בחוץ. צמודה אל האח הבוער. וקר לי.
זיכרונות טריים נכנעו ללחץ זיכרונות מודחקים שעלו ממעמקי התודעה ואני נטולת שליטה, הכל עולה, מציף, דקה אחר דקה:
והיא מצידה הכירה לי תודה על שהסכמתי, על האירוח, על הנכונות להקשיב לה… אולי בפעם הראשונה.
"אני רגש" היא אמרה, לאחר שיחת נימוסים קצרה
"אני יודעת" עניתי
"למה את וחברייך כל כך פוחדים ממני?" שאלה בפליאה
"למה? כי את גורמת לנו כאב איום ונורא" השבתי. קצת כועסת, קצת מאשימה
"זה לא אני" היא הפתיעה "זה אתם!" ענתה לי כמו ילדה קטנה
"איך בדיוק?" שאלתי. יותר כועסת, פחות מאשימה
"אתם, בני האדם, לא מבינים את מהות הרגשות" היא השפילה נחרצות "אנחנו כאן כדי לעזור לכם להיות טובים יותר אחד כלפי השני, כלפי הכדור, כלפי העולם… כדי שתלמדו מה חשוב באמת. ואתם… כרגיל עוצמים עיניים, מקטרים, מתלוננים, מתחפרים ברחמים עצמיים…"
היא לגמה מכוס התה שלה ואני ניצלתי הזדמנות "לא, לא, אני מפספסת כאן משהו!?"
"כן. את מפספסת את מהות… הבדידות"
"את מה?" הרמתי את הקול, "איזו מהות יש לך חוץ מלגרום לנו כאב וצער, ודיכאון וחוסר מנוחה?"
"אני 'בדידות' והמהות שלי היא להזכיר לכם את ה'ביחד' שאיננו עוד. ללמד אתכם ליצר אינטימיות אנושית ששכחתם. לדאוג אחד לשני במקום להתנפח על 'האני' ו'העצמי'. לגדל ילדים בהקשבה במקום לקנות להם מסכים ומותגים. לרפא אהבה במקום להחליף אותה, לתת יד, לנהוג בחמלה… התבלבלתם, ה'ביחד' תמיד היה הכוח שאיפשר לכם לשרוד ולגבור על כל יצור עלי אדמות… והיום… אתם לבד!
"נותרתי פעורת פה.
כאב וכעס הפכו להתכנסות מהורהרת.
עד כמה שקשה לי להודות – הבדידות הזאת, יודעת על מה היא מדברת.
פעם גרנו בבתים קטנים והמשפחות היו שמחות וגדולות – היום אנחנו גרים בבתים גדולים והמשפחות שקטות וקטנות. פעם שוחחנו שעות בגינה עם חברים – היום אנחנו מצ'וטטים על גבי מסכים בשפה של אייקונים מטופשים. פעם היה לנו אכפת – היום אנחנו אדישים.
'בדידות' התרוממה מהכרית עליה ישבה, חיבקה אותי חיבוק אימהי עוטף ולחשה "אני חוזרת למעמקי הזיכרון… את נשארת כאן ויש לך עבודה".
בדידות מפתיעה – רכה, חומלת, חכמה… היתה לרגע, אמרה את שלה ונעלמה.
התיישבתי במשרד, הנחתי את הרחמים בצד והתחלתי לכתוב על שיעור חשוב… על בדידות טובה!
הגענו לעולם לבד ונצא ממנו לבד. ה'ביחד' הוא הריפוי שלנו, והוא לא קורה מעצמו ככה סתם – אנחנו חייבים לעזור לו.
התעלמות לא תועיל. הסימנים מהם אני מנסה לחמוק נוגעים בגופי במקומות שעדיין משוועים לעזרה, ביבלות כואבות שהגלידו ללא מזור, בפצעים שמזמן ריפאתי אבל לא באמת, בשדים מן העבר שמחכים בשקט בזווית-קיומי לסיים מלחמות שלא יכולתי לסיים בעצמי. מודה שהתעלמתי ודחיתי וסיפרתי סיפורים. מודה גם שהוכרעתי על ידי והובסתי במו כוחותיי.
בסופ"ש האחרון הכנתי לעצמי עוגה טובה וקנקן תה צמחים, מצאתי פינה שקטה, התנתקתי מהעולם ויצאתי למסע פנימי במעמקי הזיכרונות הכואבים שלי. מסע לארץ הבדידות.
קיבלתי את זה מכל הכיוונים:
שלוש חברות קרובות ואהובות נטולות זוגיות שפעמיים בשנה, לקראת קרנבלי יום האהבה, מוצפות ב'לבד' שעושה בהן שמות – בלי רחמים ובלי הנחות. קושי עולה, כאב לופת ודמעות זולגות, כשכולם מסביב ברוב התרגשות מסתדרים זוגות-זוגות… לרבים מאתנו יום האהבה הוא יום חג, אצלן ביומן הוא מוקף במסגרת שחורה. יום זיכרון לבדידות נטולת רחמים. עוד שנה ללא נחמה.
שני מנהלי חברות סטרטאפ מצליחות שאני מלווה, אנשי עסקים צעירים שעבורם הבדידות הפכה לדרך חיים. חרב המשקיעים מתנופפת מעל צווארם, פרנסת העובדים יושבת על כתפיהם, הם מחויבים לתוצאות שאינן תמיד בשליטתם, אין להם זמן לחברים, יש אישה וילדים קטנים שהם רואים רק אחת לכמה ימים, המשרד נהייה ביתם, רק הקשבה אנושית יכולה להציל אותם מעצמם… גם הם הפכו אסירים של בדידותם.
אחי היחיד וה'מיוחד'בן 53 ועדיין ילד תמים, טהור, אמתי, נקי לב וכפיים. נפשו נפגעה לפני שנים, ללא יכולת החלמה, ומאז הוא לבד בשבילי החיים. לפני שנה הוא נבחר להיות "חונך-מדריך" לאנשים מיוחדים ממנו, ואתמול הוא התייצב אצלי בגאווה על מנת שאעזור לו בהגשת עבודה… הוא הקריא ואני הקלדתי, הוא הסביר ואני בכיתי… פסקאות ארוכות שעוסקות במציאות כואבת של 'המיוחדים', מילים, שורות על בדידותם של השונים!
וידיעה מרעישה ומטלטלת הגיעה למשרדי – החודש מונתה בפרלמנט הבריטי השרה הראשונה בעולם "לענייני בדידות". תפקידה לטפל בעליה הבלתי נתפסת במספר האנשים הבודדים ובמספר המאובחנים הלוקים בדיכאון המצריך תרופות… אלו אינן תחושות אלא עובדות מטרידות ומספרים. הבדידות אינה רחמנית. היא כבר מזמן לוקחת שבויים.
זהו.
אין לי יותר לאן לברוח.
30 מעלות בחוץ. צמודה אל האח הבוער. וקר לי.
זיכרונות טריים נכנעו ללחץ זיכרונות מודחקים שעלו ממעמקי התודעה ואני נטולת שליטה, הכל עולה, מציף, דקה אחר דקה:
- אבא נוטש בגיל שנתיים וחצי… ואני לבד!
- שני מקרי אונס… ואני לבד!
- אמא עוברת לחיות בחו"ל עם האיש החדש שלה… ואני לבד!
- סבתי האהובה, מרכז חיי, נדרסה למוות… ואני לבד!
- גירושים כואבים, שלושה ילדים קטנטנים, כמעט ללא פרנסה… ואני לבד!
- אין אבא, אמא חולה, אח מיוחד… ואני לבד!
והיא מצידה הכירה לי תודה על שהסכמתי, על האירוח, על הנכונות להקשיב לה… אולי בפעם הראשונה.
"אני רגש" היא אמרה, לאחר שיחת נימוסים קצרה
"אני יודעת" עניתי
"למה את וחברייך כל כך פוחדים ממני?" שאלה בפליאה
"למה? כי את גורמת לנו כאב איום ונורא" השבתי. קצת כועסת, קצת מאשימה
"זה לא אני" היא הפתיעה "זה אתם!" ענתה לי כמו ילדה קטנה
"איך בדיוק?" שאלתי. יותר כועסת, פחות מאשימה
"אתם, בני האדם, לא מבינים את מהות הרגשות" היא השפילה נחרצות "אנחנו כאן כדי לעזור לכם להיות טובים יותר אחד כלפי השני, כלפי הכדור, כלפי העולם… כדי שתלמדו מה חשוב באמת. ואתם… כרגיל עוצמים עיניים, מקטרים, מתלוננים, מתחפרים ברחמים עצמיים…"
היא לגמה מכוס התה שלה ואני ניצלתי הזדמנות "לא, לא, אני מפספסת כאן משהו!?"
"כן. את מפספסת את מהות… הבדידות"
"את מה?" הרמתי את הקול, "איזו מהות יש לך חוץ מלגרום לנו כאב וצער, ודיכאון וחוסר מנוחה?"
"אני 'בדידות' והמהות שלי היא להזכיר לכם את ה'ביחד' שאיננו עוד. ללמד אתכם ליצר אינטימיות אנושית ששכחתם. לדאוג אחד לשני במקום להתנפח על 'האני' ו'העצמי'. לגדל ילדים בהקשבה במקום לקנות להם מסכים ומותגים. לרפא אהבה במקום להחליף אותה, לתת יד, לנהוג בחמלה… התבלבלתם, ה'ביחד' תמיד היה הכוח שאיפשר לכם לשרוד ולגבור על כל יצור עלי אדמות… והיום… אתם לבד!
"נותרתי פעורת פה.
כאב וכעס הפכו להתכנסות מהורהרת.
עד כמה שקשה לי להודות – הבדידות הזאת, יודעת על מה היא מדברת.
פעם גרנו בבתים קטנים והמשפחות היו שמחות וגדולות – היום אנחנו גרים בבתים גדולים והמשפחות שקטות וקטנות. פעם שוחחנו שעות בגינה עם חברים – היום אנחנו מצ'וטטים על גבי מסכים בשפה של אייקונים מטופשים. פעם היה לנו אכפת – היום אנחנו אדישים.
'בדידות' התרוממה מהכרית עליה ישבה, חיבקה אותי חיבוק אימהי עוטף ולחשה "אני חוזרת למעמקי הזיכרון… את נשארת כאן ויש לך עבודה".
בדידות מפתיעה – רכה, חומלת, חכמה… היתה לרגע, אמרה את שלה ונעלמה.
התיישבתי במשרד, הנחתי את הרחמים בצד והתחלתי לכתוב על שיעור חשוב… על בדידות טובה!
הגענו לעולם לבד ונצא ממנו לבד. ה'ביחד' הוא הריפוי שלנו, והוא לא קורה מעצמו ככה סתם – אנחנו חייבים לעזור לו.
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
