בלוג הציפור

עם שק של דברים טובים אני נוסעת לדירתו החדשה של בני בכורי שעזב את הבית לפני שבוע לתמיד. אני מעורבבת-רגשות. מחצית ממני מאושרת בשבילו, יודעת שהגיע זמנו לפרוס כנפיים, ומחציתי האחרת נגועה אנושות בתסמונת הקן המתרוקן שמחמיצה את הקיבה.

שטה בכביש, מקשיבה למוזיקה. מג'נגלת מחשבות אוטומטיות רעות, מנסה לאחוז באחת טובה, ויודעת בתוך תוכי שזוהי רק ההתחלה, כי תכף ומיד יוצאים מהבית בעקבותיו הגור האמצעי והגור הקטן... גם הם, כך נראה, לתמיד.

מטולטלת, מפרגנת, מתגעגעת, אוהבת. מנסה להשתלט על כאוס אימהי שמשנה צורה. 

______________

בלילה אני נשכבת במיטה, מתכרבלת מכף רגל ועד ראש, מחכה לדמעות בהכנעה. לאותו פרץ רטוב שיישטף מזוויות העיניים, דרך האוזניים ועד למיטה. ולהפתעתי במקום הלחות החמימה הניגרת, עולה בי שאלה לא מתוכננת... מטרידה ומפחידה: 
האם אתגעגע לכולם אותו הדבר? 

ובטרם אני מספיקה להתאושש מהחוצפה לעסוק בכך בכלל, צצה ועולה שאלה נוספת, מחוצפת לא פחות שנותנת נוק-אאוט לראשונה: 
האם אני אוהבת את כל ילדיי באותה המידה?

רגע, אני מרגיעה את עצמי רק לרגע. תניחי. לא כל בור צריך לחפור, לא כל תיבה חייבים לפתוח. התעסקות בעניינים כאלה עשויה להיות מאתגרת, מסוכנת, כואבת. בשביל מה?

מחזיקה מעמד כמה דקות בהימנעות ונכנעת כדרכי לדחף הפנימי לדעת ולהבין ומחליטה לצלול ראש לביצה הטובענית בסקרנות לא נשלטת, ולצאת ממנה רק כשבידי תשובה – כנה, אמתית, לא מתחמקת!

נושמת עמוק ועוצמת עיניים במאורתי המרופדת היטב בכירבולית-פלוס-פוך ומעלה בדמיוני, בזה אחר זה, את שלושת גורי-האדם האהובים עלי ואז, מניחה לגוף לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב... לתת לי תשובות.

והוא לא מאכזב. לא חולפות עשר דקות בשקט ואני מרגישה איך מוגשת לי התשובה, שבחיי לא צפיתי שתגיע כך... צלולה ובהירה!

אני מרגישה את האהבה לבכורי מתפשטת אצלי בתוך הבטן בחמימות עוברית ומלאות נוכחת, חזקה.
את האמצעי אני מרגישה כליטוף חמים סביב הצוואר ובמעלה הראש באחיזה מרגיעה, מנחמת, בטוחה.
אני מרגישה את צעיר בניי מתרחב בחלל בית החזה, חומל, מנשים בעדינות את ראותי, מעניק תנועה לחיי.

אני בעיקר מרגישה איך כל אהבה מקבלת צבע אחר וגוון מובחן במיקום סגולי משלה. איך כל אהבה מפיקה צליל ייחודי, ונעה בקצב האופייני רק לה. וזה נעים.

אז אני ממשיכה עם אהובים נוספים שאינם בניי – בן זוגי, אחי המיוחד, אמי, חברים קרובים... ואפילו בודקת את אהבתי ליקרות שעובדות לצדי, ומגלה שאת כל אחד ואחת אני אוהבת אחרת!

האם אהבה היא אחת? יותר? גם וגם? האם עוצמתה קבועה או משתנה? האם היא יכולה להיות נוכחת ונעדרת בו זמנית? המון 'האם'...

עכשיו אני יודעת. הגוף מספר לי שלאהבה יש פנים רבות, צבעים שונים ודחיסות אחרת. הניסיון לעשות Copy Paste לאהבה, להרגיש אותו הדבר ולאחוז בחוויה דומה הוא ניסיון עקר שמוביל למפח נפש מיותר, ולהתרחקות מפיתוח היכולת האנושית בעלת אלפי הצורות - לא לשכפל, אלא... להגמיש אהבות.

אם אהבתם פעם ואתם מחפשים אהבה חדשה - בבקשה אל תנסו למצוא שוב את אותה אהבה, את אותו הרגש, את אותה תחושה מוכרת... תנו הזדמנות לאהבה אחרת ושונה להיכנס ולמצוא את המקום המיוחד והאחר שלה. מגיע לכם להכיר גם אותה.
אם אתם אוהבים היום - אל תקבלו את אהבתכם כמובנת מאליה. לימדו אותה, מצאו את השפה הייחודית לה, תגלו היכן היא שוכנת ובאיזה טון היא מדברת...  רק כך תוכלו להרחיב את קיומה, לשכלל אותה ולהתרפק על הסיפור האחד שייחודי רק לה. ולשניכם.
ואם אתם אוהבים הרבה (הללויה) - התעמקו באהבות שלכם. חשפו את מיקומן בגוף, גלו את טעמן המיוחד, את המחשבות הייחודיות שעולות בכם מולן, את צבע הרגשות שהן מעלות בדמיונכם. אל תיבהלו לגלות שהן אינן זהות... אפשרו להן את המקום המיוחד בו הן בחרו להיות ותיהנו ממרחב אינסופי של אהבות שונות ומשתנות. אהבות משוכללות.

זהו מחול האהבה. והוא הופך להיות מהפנט ומרגש כשאין אנו כופים אהבה אחת וזהה על כולם, כשאין אנו מנסים לשכפל אהבות, אלא לומדים להגמיש תחושות ומחשבות. כשמבינים את הרעיון שעומד בבסיס כל אהבה, ש... אהבה היא אומנות פלסטית רכה שממתינה בכל פעם ליצירה חדשה... שמתחילה בנו!