מי יזכור אותי?

עוצמה שקטה של טבע לא מוכר, בשפה ומקום ומזג אויר זרים לוקחת אותנו לשיחה בלתי צפויה על החיים בזמן שאנחנו לוגמים קפה של בוקר אל מול חלונות שמשקיפים לגן יפה, במלון בהרי הפירנאים בו אנחנו מתאכסנים.

פתיתים רכים של שלג נושרים באגביות על משטחי דשא שהחליפו צבעם בלילה מירוק זיקית ללבן בוהק ושקט גדול ממלא את כולי, מהסוג שלוכד מחשבות תועות.

'אם אין לחם תאכלו עוגות' אני ממלמלת לעצמי בחיוך גנוב למראה פינת דברי המאפה הטריים, מה פינה? שכונת פחמימות, שמתפרסת בהגזמה לאורכו של קיר שלם באולם חדר האוכל… אני עסוקה בדברי המתיקה כשהוא מפתיע בטקסט הלא מוזמן הבא…

"את מרי אנטואנט את מדקלמת. הא, אבל אם תנסי להעלות מהזיכרון ציטוט אחד של סבתא רבא שלך. כאן את כנראה נדונה לכישלון" הוא אומר לי ישיר מדי, בוטה מדי, לא צפוי. אני מביטה בו בתדהמה והוא ממשיך בדברי התוכחה "את היסטוריית הוויקינגים, את חלומותיו ותבוסתו של ראגנר לוטברוק את מצטטת בעל פה, אבל את ההיסטוריה של המשפחה שלך שלושה דורות אחורה, את החלומות, האכזבות, ההצלחות של סבא שלך, את פשוט לא מכירה.

"אני מביטה בלבן הטהור ומנסה למצוא תשובות נבונות שיסכלו את אמירותיו חסרות הבסיס של הפרובוקטור הבלתי נלאה שלצדי, שנראה כי התעורר הבוקר במצב רוח קצת קרבי. מריצה במוחי את ההיסטוריה המשפחתית שלי (תודה לעבודת השורשים שעברתי שלוש פעמים). את השמות של סבא וסבתא רבא אני עוד זוכרת איכשהו וזהו. את סבי וסבתי כמובן שזוכרת אבל אין לי שמץ מושג מה היתה תשוקתם הגדולה ואהבתם הבלתי ממומשת? איזו אכזבה ליוותה אותם ואיזה כישלון נצרב במסעם?… אני מודה בכאב לופת ובלתי מתוכנן שאין לי מושג מה היו החיים… עבורם.

ממשיכה לחפור בזיכרונותיי ונדהמת עוד יותר להודות שגם בכל הנוגע להוריי סדרת השאלות הזו נותרת ללא מענה, חלקי לפחות.

אני שותקת וחושבת לעצמי. רגע, זה אמתי?

הוא מבחין בזעזוע שמתחולל בי, וממשיך: "את קולטת שאנחנו מכירים היטב היסטוריה של מדינות ומנהיגים, כמו גם כתבים עתיקים ומכתבי אהבה של מפורסמים. אנחנו גם יודעים את הלך הרוח, החלומות והפחדים של סופרים ומחזאים שמתו לפני עידנים… אבל את רגשותיהם, מחשבותיהם, חייהם של הקרובים לנו ביותר, שניים-שלושה דורות אחורה, אנחנו פשוט לא מכירים."

"חור שחור" אני ממלמלת ומוצאת את עצמי חושבת בפעם הראשונה בחיי, ובקול… "רגע, ומי יזכור אותי?"

"עוד 100 שנה אף אחד בעולם, כולל צאצאי צאצאייך לא יידעו שהיית קיימת. וגם אם יקישו אותך ב'גוגל הדור הבא' לא יקבלו את מה שחשוב באמת. מה הרגישה אורלי כבת אדם? על מה חלמה? למה כמהה? את מי אהבה בסתר ליבה? ממה פחדה ומה הכאיב לה יותר מכל?… היית. חיית. עשית ונמוגת אל עבר השכחה".

ככה מרגיש אגרוף שמוצא בטן לא מוכנה.
מנסה להפסיק את זרם המחשבות שמציף עכשיו ללא שליטה תוך שאני פונה לעשייה.
משהו בהפיכת מחשבות לפעולה מייצר בי תמיד תנועה נכונה… משחררת.

_____________

אחד הדברים שמשותפים לכל בני האדם הוא הרצון שיזכרו אותם. הצורך להשאיר חותם בעולם, בראשם ובליבותיהם של אחרים, קרובים ורחוקים. כל אחד מסתובב עם הכמיהה הזו, נסתרת או גלויה, ומתעלם מהעובדה שכנראה… זה לא יקרה.

קחו הזדמנות לידיים ובליל הסדר, במקביל לזיכרון הקולקטיבי-היסטורי המסופר בלאו הכי, פנו מקום לזיכרונות חשובים ובלתי ידועים, זיכרונות פרטיים של משפחה וחברים קרובים. תקדשו את מצוות "והגדת לבנך" עם תוספת חדשה ומבורכת – בקשו מכל אחד מהמסובים לשתף בסיפור יציאת מצריים הפרטי שלו… אני כבר מתרגשת 😊

וכבונוס פרטי אני מתחייבת לעצמי לראיין את זיקני השבט שלי. להקדיש להם זמן לשאלות וסבלנות לסיפורים ש… אני חולמת ומקווה שישאלו גם אותי (בעוד 50 שנה) הנכדים שלי והנינים!

איזה חג מיוחד מחכה לכם… ולי!
מאמרים אחרונים