בלוג הציפור

מכירים את משחק ה"אני יודע הכל"? אני מניחה שכן, הרי כולנו משחקים בו.

כשאתם יושבים עם חברים בשיחת סלון, ומישהו שואל: "קראתם את הספר החדש של…?" האם אתם מוצאים את עצמכם מתפתלים על הכיסא ומגלים עניין מחודש ב"שטוחים" שמונחים לפניכם? האם אתם משיבים "כן" ומתפללים בלב שלא תזדקקו להוכיח את בקיאותכם המתבססת על מזל ותקציר אינטרנטי בן 6 שורות? האם אתם פוצחים מיד במונולוג מורחב על הספר שאין לכם מושג אפילו איך נראית הכריכה שלו?

למה כל כך קשה לנו להודות שאנחנו לא יודעים? והאם זה באמת משרת אותנו?

תודעת ה"אני יודע הכול" מקובלת ומקודשת בעולם המערבי. מינקות מחנכים אותנו להיות צרכנים של ידע. כי ידע זה כוח! ואנחנו לומדים שכדאי לנו לדעת, להבין, לזכור. ידע מעניק לנו יתרון יחסי, ביטחון ויציבות, כי אם אני יודע (או לפחות נראה ככזה), לא יסדרו אותי, לא יתפסו אותי לא מוכן, אני מוערך ומוגן.

האומנם?

מאמינה שתסכימו עם המשפט הבא – יש בעולם הרבה מעבר ליכולת התפיסה הפרטנית שלנו, מעבר ליכולות שלנו לראות. העולם משתנה תדיר, כך שגם מה שידענו אתמול הערב ייתכן וכבר לא רלוונטי בבוקר הזה.

אנחנו רוצים לדעת, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אנחנו בטוחים שמצופה מאתנו לדעת כל הזמן… אבל מה אנחנו באמת יודעים? (ואני לא מדברת על נתונים יבשים – טמפרטורה, היום בשבוע, בוקר ולילה וכמה חברים יש לנו בפייסבוק).

דווקא היאחזות בתודעת "יודע הכול" מנציחה את חוסר הידיעה. שהרי מה כבר אפשר ללמד מישהו שכבר יודע? כשאנו מפגינים ידיעה אנו הופכים אטומים ואסירים של מגבלות עצמנו. גם הסביבה הסובלנית ביותר תתייאש לבסוף מול אדם ש"יודע הכול" ואנחנו נישאר מופסדים.

לעומת זאת, תודעת ה"לא יודע" מאפשרת לנו להיפתח, לתהות, להתמלא במידע חדש ומעשיר ולחיות בתחושת פליאה – כמו זו של ילד – ספוג אקטיבי של קליטה ששואל שאלות תמימות – מה זה? למה? איך? תסבירו לי.

כמה עצמה יש בתשובת הורה לילד: "האמת היא שאני לא יודע, אבל יש לי כמה רעיונות מעניינים…" או, "אין לי מושג, אבל אני יודע איפה נוכל לחפש ביחד…". וכמה הפסד יש באיבוד התמימות התודעתית הזאת?! 

סקלת הידיעה האנושית

כאנשי העולם המערבי, מקדש "הידיעה", פיתחנו מיומנויות מורכבות הממקמות אותנו על רצץ הידיעה האנושית-חברתית. מהם שלבי הרצף?

1. תודעת ה"אני יודע!"
בתודעה זו מצויים אנשים המזדהים לחלוטין עם מחשבותיהם ופרשנויותיהם. לא משנה מה יגידו ואילו נתונים חדשים ייחשפו בפניהם, אלו תמיד יישארו בשלהם, יצדיקו את עצמם ואת דעותיהם ויהיו חסומים בפני כל ידיעה חדשה או אחרת. אלו לנצח יהיו "צודקים"!

2. תודעת ה"אני יודע, אבל מודע לאפשרות הזעירה שאני לא יודע!"

בתודעה זו מצויים אנשים המודעים לאפשרות שידיעתם איננה מושלמת, אך לא יאפשרו לעצמם להיתפס בהרהורים וסימני שאלה פתוחים- תמיד יבחרו בהצגת פסאדה "יודעת" כי על פיהם – זוהי הדרך הבטוחה ביותר וסביר להניח שבאמתחתם מצויה הדעה הנכונה. רק בלילה בלילה, מתחת לשמיכה, יבחנו את החומרים החדשים, מבלי שאף אחד ידע.

3. תודעת ה"אני יודע שאני לא יודע הכול!

בתודעה זו מצויים אנשים המודעים ל"חורים של חוסר הידיעה" של עצמם. הם משתדלים להקשיב, לומדים בזהירות, מציפים לעיתים סימני שאלה, קוראים מרחיבים את הידע, אך משתדלים להתמקד בטיעונים ואינפורמציה שתחזק את דעתם המקורית. למעשה הם עסוקים בלמצוא את ההצדקה הדרך החשיבה שלהם. אלו לעיתים מוצאים עצמם מודים כי יש עוד דרכים ועוד דעות, ובמקרים נדירים אף ישנו דעתם ויודו בכך.

4. תודעת ה"אני יודע שאני לא יודע!"

בתודעה זו מצויים אנשים המודעים לאי הידיעה, אינם מפחדים ממנה, מציגים סימני שאלה בנינוחות וביטחון, ללא בושה, פתוחים לחלוטין לדעות חדשות ונוספות ומאפשרים להן להיכנס פנימה. אנשים אלו זקוקים לידיעה אך אינם דבקים בזו שלהם.

5. תודעת ה"אני לא יודע!"

בתודעה זו מצויים אנשים אשר מביאים עצמם מראש לכל סיטואציה ממקום של אי הידיעה. אלו מפקפקים באמיתות דעותיהם, בדיוק כפי שהם מפקפקים ברעיונותיהם של אחרים. מותירים פתח לחקרנות ולפליאה, משחררים מעצמם את הצורך להיות צודקים ומג'נגלים את הידע בקלילות ובסקרנות לעוד. אנשים אלה נהנים מן החופש הטמון ב"אי הידיעה", צומחים כל העת ומשחקים עם העולם וכל מה שהוא מביא עמו. הם ילדים של החיים!

*   *   *

הוכחת אי הידיעה המשותפת לכולנו

אז אם אנחנו יודעים וגם אם אנחנו לא בטוחים, או שוויתרנו לדעת. בואו נבחן את אמיתות הידע והתפיסות האנושיות.

בתפישת המציאות באשר היא קיימות שתי רמות:

-

הרמה הראשונה – תפיסת או ראיית תמונה/מציאות

כשאנו מסתכלים על תמונה סטאטית, או על מציאות דינאמית אנחנו בטוחים כי כל הצופים בהן באותו הרגע רואים את מה שאנחנו רואים. טעות!!! כל אחד מאתנו מביט על העולם מבעד לפילטרים האישיים שלו, שהם תמונות נוף הולדתנו, החינוך והפרדיגמות עליהן חונכנו…

הביטו בתמונות של 'מבחני רורשך' ביחד עם חבר ותראו כי שניכם מפרשים את כתמי הדיו אחרת לגמרי. התשובות המתקבלות מעניינות ומגוונות.

חוק מספר 1 – לעולם אל לנו לחשוב כי מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו תופסים – הוא הדבר הנכון!!! 

-

השנייה – פרשנות של תמונה/מציאות

הפרשנות. לאחר שראינו ותפשנו את התמונה, אנו עוברים באופן אוטומטי לפרשנות. גם כאן הפרשנות שלנו איננה האופציה היחידה שקיימת. אפילו אם ראינו ותפשנו מציאות/תמונה באותה הדרך, הפרשנות שלנו יכולה לנדוד למחוזות הזרים זה לזה לחלוטין.

הביטו בתמונות מזדמנות בגוגל, כאלה שיש בהן 'רגע של חיים', עם ילדיכם, שאלו אותם מה הם רואים ותקבלו תשובות שמעולם לא יכולתם לחלום עליהן.

מי זאת הדמות, מה הסיפור שלה, מאיפה ולאן היא הולכת, מה לכל הרוחות הסיפור שמאחורי הרגע המצולם הזה? עשרות גרסאות סיפוריות ניתן לייצר סביב תמונה. האם מישהו מאתנו, למעט הצלם עצמו מכיר ויודע מה הוא הסיפור? והאם הוא יודע מאיפה הכל התחיל? כנראה שגם לא.

חוק מספר 2 – לעולם אל תניחו כי הפרשנות שלכם היא הפרשנות היחידה והמדויקת, סביר להניח כי יש עוד פרשנויות הטובות לפחות משלכם!

שתי הרמות שתיארתי – הן פעולות אוטומטיות המושרשות בנו מיום בו עמדנו על דעתנו הבוגרת.

אך אם המציאות שלנו, איננה בהכרח המציאות, ואולי אין בכלל דבר כזה שנקרא מציאות – הרי ששכל שנשלוט יותר במיומנות ג'ינגול הפרשנויות שלנו, כך נהיה פתוחים הרבה יותר לקבל את נקודות המבט ודעותיהם של האחרים, נוכל להשתעשע במחשבות שלנו – לא נכנס ל'מרות שחורות' על כל מה שנתפש בעינינו "שחור" ולא נתלהב מידי לפני שבחנו את כל האופציות.

*   *   *

אימון עצמי ל"אי הידיעה"

כל עוד אנחנו עסקים בלדעת או לא מול הסובבים אותנו, אנו תלויים בדעותיהם. אבל אם נתחיל לפקפק בדעותינו שלנו ונלמד לא להיבהל מזה, נוכל לגעת במתנה המופלאה, שאני נוהגת לקרוא לה אימון למתיחת התודעה".

לצורך האימון אנחנו בסך הכול צריכים קלפים, מגאזין, או ספר עם תמונות.

שלבי האימון:

1. אנו בוחרים תמונה מזדמנת.
2. מעניקים לה את הסיפור שלנו.
3. משנים את הסיפור למשהו אחר לגמרי.
4. משנים שוב.
5. ועכשיו חוזרים לסיפור הראשון, ושואלים את עצמנו, האם עדיין אנו בטוחים שהוא הנכון והיחיד?

בהתחלה זה לא קל, אבל עם כל תמונה המשחק הולך ומשתכלל… ולאחר שהתרגלנו לעשות זאת עם תמונות סטאטיות, אפשר לצאת החוצה לחיים ולהתחיל לשחק את המשחק עם סיטואציות דינאמיות במציאות חיינו.

כיף להתאמן לבד, יותר כיף בשניים והכי משעשע להתאמן ביחד עם ילדים. 

לסיום – הרווח שלנו

לחיות בתודעת "אי הידיעה" מאפשר לנו ליהנות בארבעה רבדים:

1. יש לנו משחק לחיים – ומי לא אוהב לשחק?
2. אנחנו מצליחים לקבל דעות ופרשנויות של אחרים מבלי לרתוח ולכעוס עליהם? ולפעמים זה אפילו משעשע.
3. אנחנו זוכים ליכולת לבחון את הצעדים והבחירות שלנו ממקום של ראיה רחבה יותר של המציאות – כך שסביר להניח שנוכל לבחור נכון וטוב יותר.
4. קל לנו יותר ופשוט.
5. המוח שלנו עושה התעמלות ונשאר צעיר ואנרגטי. 

פתגם זן עתיק:"תודעת המומחה היא תודעה צרה בעלת אפשרויות מעטות,

תודעת המתחיל היא תודעה רחבה וטומנת בחובה אפשרויות רבות."