מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?
צלצול בדלת הפתיע אותי בצהרי יום חם לפני שבועיים. בדלת עמד איש נמוך, עם פנים ששידרו הבעה משונה שעוד לא הצלחתי לקלוט. היה לו מבט תוהה ואני שאלתי כיצד אני יכולה לעזור.
"תגידי… זה שלך?", שאל אותי והצביע לכיוון שביל הכניסה לבית. על האספלט הרותח פרפר בין חיים למוות השכן שלי מקצה הרחוב, גבר ענק ויפה תואר שעיניו הפעורות יצאו מחוריהן עד שנימי הדם בלטו על רקע הלבן, וקולות חרחורים רמים נשמעו מבעד לקצף שנזל מפיו.
אני עובדת מעולה בלחץ. בשבריר שנייה עשיתי את הסוויץ' שאני כה מכירה והפכתי מבן אנוש לרובוט מתוכנת… התקשרתי ל- 101, מסרתי פרטים למוקדן ונשארתי אתו על הקו, קראתי לגור הקטן להביא מהבית שמיכות לרפד את הגוף הגדול שפרכס והשתפשף וכבר דימם נורא, הנחיתי אותו לתת מים קרים לילדיו של השכן שיצאו מהבית בפאניקה, תוך שהתחלתי בפעולות החייאה. הוא השתולל בחוסר הכרה ואני שכבתי עליו ונלחמתי על חייו, צועקת לו שלא יעזוב אותי ומבטיחה לו שכוחות ההצלה בדרך.
הנשמה – הטיה הצידה – שליפת לשון – ניקוי הפה – החזקת הראש… שבע דקות חלפו כמו נצח עד שהגיעו סיירת הביטחון העירונית ואמבולנס עם מקצוענים מדהימים שנזקקו לכל כוחם כדי להשתלט עליו ולהעלות אותו לאמבולנס.
זה היה הרגע שלי לנשום ולעשות את הסוויץ' בחזרה… הספקתי עוד להיכנס לביתו של השכן, להרגיע את ילדיו, ויצאתי לרחוב ששקט… כאילו לא היה כאן כלום לפני רבע שעה… הציפורים שוב צייצו, הלחות עטפה הכול והשכונה חזרה לשגרה. גררתי רגליים הביתה וצנחתי באפיסת כוחות.
בשעות הערב המאוחרות דפקה על דלתי אשתו המקסימה של השכן ואמרה לי "הוא חי… הוא ניצל!"
פרצתי בבכי שהיה עצור שם שעות רבות, המתח השתחרר בבת אחד ואני התפרקתי.
אתם מאמינים במקריות בחיים? אני לא. למדתי מזמן שמפגש של אצבע ברגל השולחן, כישלון במבחן, גלגל מפונצ'ר, או דלת מעלית שנסגרת עלי… הם wake-up-calls שבאים להגיד לי משהו… אז באותו לילה כשנכנסתי למיטה עם כוס יין והודיתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להציל חיי אדם, התכנסתי במחשבות עמוקות (וקצת נוגות) בניסיון להבין.
בדיוק לפני חודש על אותה פיסת אספלט רותח, צנח לו גוזל מרוט בן יומו והגיש לי הזדמנות דומה. אומנם זה לא היה אדם, אבל זה היה יצור חי שקרא לי לעזרה. פעמיים בחודש… בפתח הבית שלי… מקריות?
מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?
בכל הצניעות, אין לי מושג. ואני פתוחה (וסקרנית) לשמוע את הצעותיכם. אבל אני מרגישה שבשני המקרים האלה קיבלתי הזדמנות לעצור לרגע, לנשום עמוק, להתנער מהשגרה ולחזור למשהו שאולי איבדתי קצת לאחרונה – התבוננות מודעת!
לא במובן הרוחני המרוחק כי אם במובן הכי מעשי שיש – התבוננות מודעת כדרך חיים.
באוטומט שלנו – כל סיטואציה מקבלת מיד פרשנות (המושתתת לרוב על פרדיגמות שרכשנו במהלך החיים). פרשנות זו גוררת תגובה שלעתים עם חלוף הזמן, מסתברת כשגויה ואנו מבינים שטעינו – הן בפרשנות והן בתגובה.
בהתבוננות לעומת זאת, הדבר הראשון שנגלה לעינינו הם מראות שהופכים מאוחר יותר למילים ולמשפטים המעוררים חשיבה שמעודדת התעמקות. ככל שניטיב להתבונן כך נזכה לראות פרטים ופרטי פרטים אשר יספקו לנו מידע וזוויות ראייה חדשות, כך נגדיל את "סל היכולות" שלנו להתמודדות עם מצבים משתנים ומפתיעים בחיים, נדייק את התגובות שלנו ונוכל לבחור בעשייה אפקטיבית יותר.
אינני ממליצה לעצור הכל ולהתבונן, זהו תרגול שמבצעים תחילה במקביל לשלל הפעולות האוטומטיות אליהן אנחנו רגילים, ועם הזמן כל אחד מוצא את המינון המתאים לו בין האוטומט המוכר והידוע לבין התבוננות שלעתים מייתרת את העשייה, לעתים משנה כיווני תגובה ובדרך כלל מאפשרת לנו למידה חשובה.
למעשה התבוננות מחייבת שאלת שאלות, וגם כשמקבלים תשובה, אפשר להתבונן ולשאול שוב… מזכיר מאוד את ההתנהלות המכונה בתורות המזרח כ-"don't know mind" המאפשרת לנו להמשיך להתעמק וללמוד על עצמנו ועל הסביבה, כמו גם להטיל ספק בשיפוטיות האינטלקטואלית המורגלת שלנו, ובכך להעשיר ולהרחיב את הניסיון, החכמה והידע אותם אנו צוברים.
המחשבות שאפפו אותי הולידו החלטה חדשה-ישנה. בכל יום להתבונן באופן מודע על משהו חדש – שמצוי בתוכי, או שנשקף אלי מהסביבה, וכמובן על דברים קלים כקשים שהחיים פשוט מזמנים בדרכי… לא ליפול לפרשנות הראשונה שעולה במוחי, גם לא לשנייה ולשלישית… למעשה החלטתי לשוב ולשחק במשחק שלעולם אינו נגמר, משחק שיש בו רק מנצחים… כי גם כאן, כמו בכל 'עוגני תודעת האושר' מצוי אינטרס אישי.
ככל שניטיב להתבונן, ולחקור אחר פרטים ופרטי פרטים כך נצליח להעמיק את מגוון היכולות האינטלקטואליות שלנו ולהרחיב את סקלת החוויות הרגשיות… למעשה, נהפוך להיות אנשים משוכללים יותר, מדויקים יותר ונגיע לתשובות נכונות הרבה יותר… תשאלו את חוקרי המעבדות שיושבים שנים ורק שואלים שאלות עד שמגיע ה"בינגו" המיוחל!
אל תחששו, אני יודעת שזה נשמע מבלבל, תתרכזו בעשייה של "התבוננות מודעת" ומבלי שתבינו מתי זה קרה ואיך – תהיו מצוידים בתודעה חדשה וגמישה, תודעה נטולת גבולות – שאנחנו בעצמנו הצבנו ועיצבנו ולכן גם בידינו לשנות.
אז "מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?" בשני המקרים, גם של השכן וגם של הציפור עוד לא קיבלתי תשובה סופית, ואין לי באמת מושג על משמעות "צירופי המקרים" שחוויתי… אני עדיין מתבוננת בהנאה ומוצאת לעצמי בכל יום תשובה חדשה ונכונה לא פחות מקודמתה.
ואולי זה בכלל היה ה wake-up-call שלי שקרא לי להרים את הראש מהעשייה המפרכת היומיומית ולשוב לצפות בערוץ החינמי שמשדר 24 שעות ביממה – ערוץ ה"מה באמת חשוב בחיים".
"תגידי… זה שלך?", שאל אותי והצביע לכיוון שביל הכניסה לבית. על האספלט הרותח פרפר בין חיים למוות השכן שלי מקצה הרחוב, גבר ענק ויפה תואר שעיניו הפעורות יצאו מחוריהן עד שנימי הדם בלטו על רקע הלבן, וקולות חרחורים רמים נשמעו מבעד לקצף שנזל מפיו.
אני עובדת מעולה בלחץ. בשבריר שנייה עשיתי את הסוויץ' שאני כה מכירה והפכתי מבן אנוש לרובוט מתוכנת… התקשרתי ל- 101, מסרתי פרטים למוקדן ונשארתי אתו על הקו, קראתי לגור הקטן להביא מהבית שמיכות לרפד את הגוף הגדול שפרכס והשתפשף וכבר דימם נורא, הנחיתי אותו לתת מים קרים לילדיו של השכן שיצאו מהבית בפאניקה, תוך שהתחלתי בפעולות החייאה. הוא השתולל בחוסר הכרה ואני שכבתי עליו ונלחמתי על חייו, צועקת לו שלא יעזוב אותי ומבטיחה לו שכוחות ההצלה בדרך.
הנשמה – הטיה הצידה – שליפת לשון – ניקוי הפה – החזקת הראש… שבע דקות חלפו כמו נצח עד שהגיעו סיירת הביטחון העירונית ואמבולנס עם מקצוענים מדהימים שנזקקו לכל כוחם כדי להשתלט עליו ולהעלות אותו לאמבולנס.
זה היה הרגע שלי לנשום ולעשות את הסוויץ' בחזרה… הספקתי עוד להיכנס לביתו של השכן, להרגיע את ילדיו, ויצאתי לרחוב ששקט… כאילו לא היה כאן כלום לפני רבע שעה… הציפורים שוב צייצו, הלחות עטפה הכול והשכונה חזרה לשגרה. גררתי רגליים הביתה וצנחתי באפיסת כוחות.
בשעות הערב המאוחרות דפקה על דלתי אשתו המקסימה של השכן ואמרה לי "הוא חי… הוא ניצל!"
פרצתי בבכי שהיה עצור שם שעות רבות, המתח השתחרר בבת אחד ואני התפרקתי.
אתם מאמינים במקריות בחיים? אני לא. למדתי מזמן שמפגש של אצבע ברגל השולחן, כישלון במבחן, גלגל מפונצ'ר, או דלת מעלית שנסגרת עלי… הם wake-up-calls שבאים להגיד לי משהו… אז באותו לילה כשנכנסתי למיטה עם כוס יין והודיתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להציל חיי אדם, התכנסתי במחשבות עמוקות (וקצת נוגות) בניסיון להבין.
בדיוק לפני חודש על אותה פיסת אספלט רותח, צנח לו גוזל מרוט בן יומו והגיש לי הזדמנות דומה. אומנם זה לא היה אדם, אבל זה היה יצור חי שקרא לי לעזרה. פעמיים בחודש… בפתח הבית שלי… מקריות?
מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?
בכל הצניעות, אין לי מושג. ואני פתוחה (וסקרנית) לשמוע את הצעותיכם. אבל אני מרגישה שבשני המקרים האלה קיבלתי הזדמנות לעצור לרגע, לנשום עמוק, להתנער מהשגרה ולחזור למשהו שאולי איבדתי קצת לאחרונה – התבוננות מודעת!
לא במובן הרוחני המרוחק כי אם במובן הכי מעשי שיש – התבוננות מודעת כדרך חיים.
באוטומט שלנו – כל סיטואציה מקבלת מיד פרשנות (המושתתת לרוב על פרדיגמות שרכשנו במהלך החיים). פרשנות זו גוררת תגובה שלעתים עם חלוף הזמן, מסתברת כשגויה ואנו מבינים שטעינו – הן בפרשנות והן בתגובה.
בהתבוננות לעומת זאת, הדבר הראשון שנגלה לעינינו הם מראות שהופכים מאוחר יותר למילים ולמשפטים המעוררים חשיבה שמעודדת התעמקות. ככל שניטיב להתבונן כך נזכה לראות פרטים ופרטי פרטים אשר יספקו לנו מידע וזוויות ראייה חדשות, כך נגדיל את "סל היכולות" שלנו להתמודדות עם מצבים משתנים ומפתיעים בחיים, נדייק את התגובות שלנו ונוכל לבחור בעשייה אפקטיבית יותר.
אינני ממליצה לעצור הכל ולהתבונן, זהו תרגול שמבצעים תחילה במקביל לשלל הפעולות האוטומטיות אליהן אנחנו רגילים, ועם הזמן כל אחד מוצא את המינון המתאים לו בין האוטומט המוכר והידוע לבין התבוננות שלעתים מייתרת את העשייה, לעתים משנה כיווני תגובה ובדרך כלל מאפשרת לנו למידה חשובה.
למעשה התבוננות מחייבת שאלת שאלות, וגם כשמקבלים תשובה, אפשר להתבונן ולשאול שוב… מזכיר מאוד את ההתנהלות המכונה בתורות המזרח כ-"don't know mind" המאפשרת לנו להמשיך להתעמק וללמוד על עצמנו ועל הסביבה, כמו גם להטיל ספק בשיפוטיות האינטלקטואלית המורגלת שלנו, ובכך להעשיר ולהרחיב את הניסיון, החכמה והידע אותם אנו צוברים.
המחשבות שאפפו אותי הולידו החלטה חדשה-ישנה. בכל יום להתבונן באופן מודע על משהו חדש – שמצוי בתוכי, או שנשקף אלי מהסביבה, וכמובן על דברים קלים כקשים שהחיים פשוט מזמנים בדרכי… לא ליפול לפרשנות הראשונה שעולה במוחי, גם לא לשנייה ולשלישית… למעשה החלטתי לשוב ולשחק במשחק שלעולם אינו נגמר, משחק שיש בו רק מנצחים… כי גם כאן, כמו בכל 'עוגני תודעת האושר' מצוי אינטרס אישי.
ככל שניטיב להתבונן, ולחקור אחר פרטים ופרטי פרטים כך נצליח להעמיק את מגוון היכולות האינטלקטואליות שלנו ולהרחיב את סקלת החוויות הרגשיות… למעשה, נהפוך להיות אנשים משוכללים יותר, מדויקים יותר ונגיע לתשובות נכונות הרבה יותר… תשאלו את חוקרי המעבדות שיושבים שנים ורק שואלים שאלות עד שמגיע ה"בינגו" המיוחל!
אל תחששו, אני יודעת שזה נשמע מבלבל, תתרכזו בעשייה של "התבוננות מודעת" ומבלי שתבינו מתי זה קרה ואיך – תהיו מצוידים בתודעה חדשה וגמישה, תודעה נטולת גבולות – שאנחנו בעצמנו הצבנו ועיצבנו ולכן גם בידינו לשנות.
אז "מה לכל הרוחות רוצים להגיד לי?" בשני המקרים, גם של השכן וגם של הציפור עוד לא קיבלתי תשובה סופית, ואין לי באמת מושג על משמעות "צירופי המקרים" שחוויתי… אני עדיין מתבוננת בהנאה ומוצאת לעצמי בכל יום תשובה חדשה ונכונה לא פחות מקודמתה.
ואולי זה בכלל היה ה wake-up-call שלי שקרא לי להרים את הראש מהעשייה המפרכת היומיומית ולשוב לצפות בערוץ החינמי שמשדר 24 שעות ביממה – ערוץ ה"מה באמת חשוב בחיים".