למה את עושה את זה לעצמך… שוב!
שנה חיכיתי לחופשה הזו. שבועיים של שייט תעלות איטי על סירה פרטית בחבל אלזס-לורן. טבע עוצר נשימה, ברבורים מלווים את הסירה כמו שומרי ראש חגיגיים בלבן… מדיטציה מתמשכת, אנרגיה שמספיקה לעוד שנה.
ועם כל היופי הזה, שוב נופלת לבור. וגם הוא. ריב קשה, כאב ובכי. איך אני לא לומדת, איך אנחנו לא לומדים?
ליוויתי כבר מאות זוגות ויחידים שנפגשו עם המקום הכואב הזה ותמיד מצאתי עבורם פתרון מעשי וקל. ואני סנדלרית מנוסה, קשה לתפוס אותי יחפה… והפעם התפלק לי בגדול, אז למי אני מספרת סיפורים על יחפנות?
אני עצבנתי אותו ודרכתי לו על יבלות, הוא החזיר לי וחפר לי בפצעים. יבלות ופצעים מהעבר שלנו שאינם קשורים בשום אופן למה שמתרחש כאן עכשיו, אבל יש להם פוטנציאל הרס של ביקוע אטומי, ואנחנו לוחצים באובססיביות – כמעט בחדווה – זה על הכפתורים האדומים של זו כאילו אין מחר.
בעבר כשהפלגתי עם ימאים מקצועיים למדתי לשמור על סדר בהפלגה. החבלים צריכים להיות מסודרים במעגלים המאפשרים שימוש מידי ללא סיבוכים וקשרים. למדתי גם להקשיב לסירה, להתחבר לתנועה ולקצב. סירות לא אוהבות שמאיצים בהן.
והוא, שיהיה לי בריא, עובד כמו מדריך בצופים – מושך, זורק, מתאמץ, קושר חבלים, נועץ יתדות… מתנהל כמו ילד קטן חדור משימה.
ואני במקום לפרגן לו, מתעצבנת בלי סיבה טובה. הרי אנחנו לא בלב ים, אין סכנות בתעלה, אין בלתמ"ים, הכל איטי וידוע מראש, דבר רע לא יכול לקרות. ואני… תקועה-שבוייה בפרדיגמות ההפלגה מפעם ומגיבה בכעס… וגם הוגה מחשבות הרסניות מהסוג שכולל חיצי הרדמה רעילים.
הוא מנגד, שתלטן בעצמו, שונא שאומרים לו מה לעשות וחולם להגיש אותי כמזון לדגים.
אני משתלטת, יורה הוראות של ימאית ותיקה (אני לא), והוא שולף לעברי את קלף הסיוטים הכי גדול שלי, מתנתק, משדר אדישות וניכור… אני ממשיכה בשלי והוא מתכווץ לי בחמיצות מול העיניים.
יורדת מהסירה, משאירה אותו לבד, מפליגה במקביל על האופניים בשביל לצד הנהר.
פעילות מאומצת, שמש קופחת ודופק מואץ מייצרים אצלי את השקט הנדרש לחשוב, להתנתק, לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמי שאלות נוקבות: למה-את-עושה-את-זה-לעצמך… שוב!
אנחנו מכירים זה את זה לא מהיום, מודעים לתג המחיר השערורייתי, ובכל זאת מקריבים את חופשתנו ואת אהבתנו מבלי לעצור.
שנינו אנשים שחיים בתודעת אושר, עוזרים לאנשים אחרים, מלווים זוגות ו… לא לומדים! ככה זה שמדובר ברגש.
הראש יודע ללמוד, הוא חכם. מייצר נוסחאות, מעצב טבלאות רווח והפסד, מבין מה נכון ומה עקום. אבל כשהרגש נכנס לתמונה, הכל משתבש!
הרגש תלמיד מחורבן. הוא לא לומד, הוא יודע רק להרגיש. הוא תמיד מגיב ראשון ולעתים לא מותיר לראש סדק דרכו יוכל להיכנס ולעשות סדר.
כעס אורך 9 שניות. זה הכל! ככה זה בטבע. ולכן ממליצים לספור עד 10. ואנחנו, עמוסי פרדיגמות ואגו שמוטרף "לצאת צודק!"… כועסים, נטרפים ושוכחים להירגע אחרי… 9 שניות.
אבל מה שהתחיל כעכברון הפך לדרקון… או במונחי הנוף הנוכחי – הברווזון הפך למפלצת מלוך נס… ונדמה שהעסק יצא משליטה לעבר התדרדרות בלתי נמנעת. אז מה עושים לכל הרוחות, איך נמנעים מהריטואלים הכעסניים שעולים כל כך ביוקר?
הפתרון לא נעוץ בהימנעות!
הרגש מופעל ראשון וללא התרעה מוקדמת ולכן קשה למנוע נפילה לבור. אבל, וזה הטריק, בתום 9 השניות שאינן בשליטתנו צריך להזמין את הראש ההגיוני להתערב. שם המשחק הוא קיצור טווחים. עד 9 שניות שיחגוג הכעס. ומהשנייה העשירית – כל רגע מיותר. הנה כך:
ואני עדיין מאושרת! – היום יפה, השמים בהירים, אני בריאה וחזקה, החיים טובים אלי, יש לי הכל ואני מכירה על כך תודה. עצובה ובוכה ו… מאושרת! את הקסם המיוחד שבשילוב הזה מכירים מי שחיים בתודעת אושר.
התנצלות ובקשת סליחה רק על החלק שלי. דיבור בגוף ראשון. זהו מהלך קוטל ריבים בדוק. ואם לא קוטל אז לפחות מאפשר שיח אחר שיסלול את הדרך לרדת מרכבת השדים. לבקש סליחה זו לא חולשה, אלא גדלות נפש!
צריך להיות די מטומטם כדי לא לחסל את הסאגה הזאת מהר ככל האפשר. למדתי בחיי שיש מצבים המחייבים להוריד צ'פחה לאגו ופשוט להתנצל! במכתב, בסלולרי, או פנים מול פנים. ולא מספיקה סליחה, אלא ובעיקר לקיחת אחריות רק על חלקי בריב.
ולמה רק על חלקי? כי תמיד יש שניים לריקוד-הדמים האומלל הזה – להתנצל על הסכסוך כולו זה לא הגיוני, ולבקש סליחה מדומה על החלק שלא אנו גרמנו זה לא רציני וגם לא אחראי.
אז אחרי שגמרתי להזיע את עצמי לדעת ברכיבה מאומצת, עצרתי את האופניים מתחת לגשר, כתבתי לו מכתב סליחה קצר וממוקד – אחראי ובגוף ראשון, וחזרתי לסירה. הנחתי את המכתב על שולחן המטבחון, התחפרתי מתחת לשמיכה בקבינת השינה החורקת והתפללתי בליבי.
לקח לו פחות מדקה להגיע אלי עם כוס יין רוזה מצונן כדגל פיוס ועם חיוך של חניך צופים מבויש.
הרווחנו אותנו בחזרה, ודייקנו שוב את החיים.
הנופים עכשיו יפים יותר מאי פעם. ניצלנו מעצמנו… עד העונג הבא.
ועם כל היופי הזה, שוב נופלת לבור. וגם הוא. ריב קשה, כאב ובכי. איך אני לא לומדת, איך אנחנו לא לומדים?
ליוויתי כבר מאות זוגות ויחידים שנפגשו עם המקום הכואב הזה ותמיד מצאתי עבורם פתרון מעשי וקל. ואני סנדלרית מנוסה, קשה לתפוס אותי יחפה… והפעם התפלק לי בגדול, אז למי אני מספרת סיפורים על יחפנות?
אני עצבנתי אותו ודרכתי לו על יבלות, הוא החזיר לי וחפר לי בפצעים. יבלות ופצעים מהעבר שלנו שאינם קשורים בשום אופן למה שמתרחש כאן עכשיו, אבל יש להם פוטנציאל הרס של ביקוע אטומי, ואנחנו לוחצים באובססיביות – כמעט בחדווה – זה על הכפתורים האדומים של זו כאילו אין מחר.
בעבר כשהפלגתי עם ימאים מקצועיים למדתי לשמור על סדר בהפלגה. החבלים צריכים להיות מסודרים במעגלים המאפשרים שימוש מידי ללא סיבוכים וקשרים. למדתי גם להקשיב לסירה, להתחבר לתנועה ולקצב. סירות לא אוהבות שמאיצים בהן.
והוא, שיהיה לי בריא, עובד כמו מדריך בצופים – מושך, זורק, מתאמץ, קושר חבלים, נועץ יתדות… מתנהל כמו ילד קטן חדור משימה.
ואני במקום לפרגן לו, מתעצבנת בלי סיבה טובה. הרי אנחנו לא בלב ים, אין סכנות בתעלה, אין בלתמ"ים, הכל איטי וידוע מראש, דבר רע לא יכול לקרות. ואני… תקועה-שבוייה בפרדיגמות ההפלגה מפעם ומגיבה בכעס… וגם הוגה מחשבות הרסניות מהסוג שכולל חיצי הרדמה רעילים.
הוא מנגד, שתלטן בעצמו, שונא שאומרים לו מה לעשות וחולם להגיש אותי כמזון לדגים.
אני משתלטת, יורה הוראות של ימאית ותיקה (אני לא), והוא שולף לעברי את קלף הסיוטים הכי גדול שלי, מתנתק, משדר אדישות וניכור… אני ממשיכה בשלי והוא מתכווץ לי בחמיצות מול העיניים.
יורדת מהסירה, משאירה אותו לבד, מפליגה במקביל על האופניים בשביל לצד הנהר.
פעילות מאומצת, שמש קופחת ודופק מואץ מייצרים אצלי את השקט הנדרש לחשוב, להתנתק, לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמי שאלות נוקבות: למה-את-עושה-את-זה-לעצמך… שוב!
אנחנו מכירים זה את זה לא מהיום, מודעים לתג המחיר השערורייתי, ובכל זאת מקריבים את חופשתנו ואת אהבתנו מבלי לעצור.
שנינו אנשים שחיים בתודעת אושר, עוזרים לאנשים אחרים, מלווים זוגות ו… לא לומדים! ככה זה שמדובר ברגש.
הראש יודע ללמוד, הוא חכם. מייצר נוסחאות, מעצב טבלאות רווח והפסד, מבין מה נכון ומה עקום. אבל כשהרגש נכנס לתמונה, הכל משתבש!
הרגש תלמיד מחורבן. הוא לא לומד, הוא יודע רק להרגיש. הוא תמיד מגיב ראשון ולעתים לא מותיר לראש סדק דרכו יוכל להיכנס ולעשות סדר.
כעס אורך 9 שניות. זה הכל! ככה זה בטבע. ולכן ממליצים לספור עד 10. ואנחנו, עמוסי פרדיגמות ואגו שמוטרף "לצאת צודק!"… כועסים, נטרפים ושוכחים להירגע אחרי… 9 שניות.
אבל מה שהתחיל כעכברון הפך לדרקון… או במונחי הנוף הנוכחי – הברווזון הפך למפלצת מלוך נס… ונדמה שהעסק יצא משליטה לעבר התדרדרות בלתי נמנעת. אז מה עושים לכל הרוחות, איך נמנעים מהריטואלים הכעסניים שעולים כל כך ביוקר?
הפתרון לא נעוץ בהימנעות!
הרגש מופעל ראשון וללא התרעה מוקדמת ולכן קשה למנוע נפילה לבור. אבל, וזה הטריק, בתום 9 השניות שאינן בשליטתנו צריך להזמין את הראש ההגיוני להתערב. שם המשחק הוא קיצור טווחים. עד 9 שניות שיחגוג הכעס. ומהשנייה העשירית – כל רגע מיותר. הנה כך:
- מוצאים מנגנון שעוזר לצאת מהסיטואציה כדי לחשוב נקי. הוא ממעיט במילים, מתנתק ומתכנס בעצמו, ואני יוצאת לפעילות סיזיפית מאומצת, במקרה הנדון רכיבת אופניים.
- בחסות ההתנתקות לוקחים אחריות רק על תרומתנו האישית למצב: מה חלקי? למה אני פגועה וכועסת? על מה זה יושב אצלי ואיך זה קשור אליו עכשיו? כל אחד מתמקד רק בחלק שלו. כשההיגיון שב לתפקד, אני מבינה איך 9 שניות הפכו ליומיים מיותרים.
ואני עדיין מאושרת! – היום יפה, השמים בהירים, אני בריאה וחזקה, החיים טובים אלי, יש לי הכל ואני מכירה על כך תודה. עצובה ובוכה ו… מאושרת! את הקסם המיוחד שבשילוב הזה מכירים מי שחיים בתודעת אושר.
התנצלות ובקשת סליחה רק על החלק שלי. דיבור בגוף ראשון. זהו מהלך קוטל ריבים בדוק. ואם לא קוטל אז לפחות מאפשר שיח אחר שיסלול את הדרך לרדת מרכבת השדים. לבקש סליחה זו לא חולשה, אלא גדלות נפש!
צריך להיות די מטומטם כדי לא לחסל את הסאגה הזאת מהר ככל האפשר. למדתי בחיי שיש מצבים המחייבים להוריד צ'פחה לאגו ופשוט להתנצל! במכתב, בסלולרי, או פנים מול פנים. ולא מספיקה סליחה, אלא ובעיקר לקיחת אחריות רק על חלקי בריב.
ולמה רק על חלקי? כי תמיד יש שניים לריקוד-הדמים האומלל הזה – להתנצל על הסכסוך כולו זה לא הגיוני, ולבקש סליחה מדומה על החלק שלא אנו גרמנו זה לא רציני וגם לא אחראי.
אז אחרי שגמרתי להזיע את עצמי לדעת ברכיבה מאומצת, עצרתי את האופניים מתחת לגשר, כתבתי לו מכתב סליחה קצר וממוקד – אחראי ובגוף ראשון, וחזרתי לסירה. הנחתי את המכתב על שולחן המטבחון, התחפרתי מתחת לשמיכה בקבינת השינה החורקת והתפללתי בליבי.
לקח לו פחות מדקה להגיע אלי עם כוס יין רוזה מצונן כדגל פיוס ועם חיוך של חניך צופים מבויש.
הרווחנו אותנו בחזרה, ודייקנו שוב את החיים.
הנופים עכשיו יפים יותר מאי פעם. ניצלנו מעצמנו… עד העונג הבא.
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
