לזכור את העתיד
בערב יום השואה כתבתי פוסט קצר בן שלוש שורות. חשבתי שהוא נבון והרגשתי שהוא נוגע בי נכון – המילים עגלגלות, הרעיון עמוק ואלגנטי והמבנה היה לי מדויק. וכשטקסט ממלא אותי בתחושה הוליסטית שכזאת, הוא עולה ומוצא את דרכו לרשת.
שנזכור מה שחשוב לא לשכוח
שנשכח מה שלא חשוב לזכור
אז, היום ולתמיד!
בין זיכרון השואה לזיכרון חללים, בימים מיוחדים אלה של קורונה, אני מנסה להבין מה באמת חשוב לזכור ולשמר מהתקופה הזאת, שכעת היא הווה, אך בעוד זמן קצר תכנס לספרי ההיסטוריה.
וכאילו ללא קשר, הייתי עסוקה בימים האחרונים בכתיבת מדריך מקצועי בנושא פוסט-טראומה לתלמידי המאמנים והמטפלים… ואז התרחש המפנה.
הבנתי כי לשורות היפות שכתבתי אין אחיזה במציאות. וקסמן נובע לא מאמת גדולה אלא דווקא משום שהן מבטאות תקווה פנימית נאיבית שאין בה קמצוץ תוחלת. על מי אני עובדת? הרי מן המפורסמות הוא שאנחנו מתקשים לנהל את הזיכרונות שלנו!
המוח של כולנו (גם בגרסאות הבסיסיות ביותר) מגיע עם אזורי אחסון מובנים, עצומים בגודלם. כל חוויה, ניחוח, שיחה, תמונה או צליל שאנחנו חווים נצרבים מיד כזיכרון ומאופסנים אחד על גבי השני (כרונולוגית) באיזור ייעודי. כל זיכרון חדש 'דוחק' את קודמו כלפי מטה וכך מתהוות אינספור ערמות בנות אינספור רבדים של זיכרונות דחוקים. שיטת אחסון זו – משוכללת ככל שהיא – מקשה מאוד על המחסנאי בבואו לאחזר את המידע או להעלות למודעותו פריט מסוים ממעמקי התודעה.
חשבו כמה פעמים חיפשתם שם של רחוב, שם של מישהו, ציטוט שנורא חשוב לכם למחזר, ו… נאדה. כלום. גורנישט. חושך! והנה, שבועיים אחרי, בעקבות משהו ששמעתם או הרחתם או ראיתם – פוף, הזיכרון עולה מתהומות הנשייה.
אלה נפלאות המוח: מצד אחד הוא מחסן גיבוי מושלם, "בור סוד שלעולם לא מאבד אף טיפה". כל זיכרון חקוק לנצח ולמעשה אין באמת כל אפשרות לשכחה. מצד שני הוא בעייתי ולו משום שהוא שמחליט עבורנו מה נזכור, מתי, וגם רגיש לאירועים חיצוניים שרירותיים שחומקים דרכו בקלות אל עבר אותם מרתפים אפלוליים.
איך עובד המנגנון?
כל חוויה נצרבת קודם למשך כמה שניות כזיכרון חושי. אחר כך היא שוהה במשך כמה שעות בזיכרון לטווח קצר שמאופיין במגבלת מקום – ממש כמו דיסק-און-קי, ומשם מועברת לאפסון ניצחי כזיכרון לטווח ארוך בחוות השרתים שכמוה לא נראתה על פני האדמה הזאת.
האם אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרונות שלנו?
אני זוכרת את עצמי בת שנה, מדדה בבית עם חיתול עד הברכיים ומכרסמת בשתי שיני ארנב זעירות פולק'ע עוף שאני אוחזת ביד. האם זה באמת זיכרון שלי, או שמא זה זיכרון שהושתל בי על ידי אימא שלי שסיפרה את הסיפור לפחות אלף פעמים בנוכחותי.
צבע החיתול, היד האוחזת בפולק'ע, שיניים של ארנב…? היא מעולם לא ירדה לפרטים האלה, אבל אני רואה אותם ממש כמו היום… האם השלמתי את התמונה בעצמי? האם הזיכרון הזה שלי? או שהוא שיכתוב המקור של אימא שלי? כנראה שלעולם לא אדע.
ולכן חשוב להבדיל בין שלושה סוגים של זיכרונות:
1. הנקיים לגמרי… והם מעטים. זיכרונות מיידיים שלא עובדו, לא על ידי ולא על ידי אחרים שהשתילו אותם בתוכי.
2. המעובדים במו ידינו… זיכרונות שאנו נוגעים בהם (או בשלב ההכנסה הראשונית, או בשלבים מאוחרים יותר כשאנו שולפים אותם להתבוננות), משנים בהם צבעים, ריח, משמעות ואפילו טקסטים. חלקם עוברים עיבוד לטובה, וחלקם לרעה, על פי האינטרס האישי שלנו, לפעמים במודע ולעיתים ממש לא במודע.
3. הקולקטיביים… זיכרונות חמקמקים המושתלים לתוכנו על ידי האנשים שמתעדים עבורנו את ההיסטוריה. אלה המאתגרים שבחבורה, כי לעולם לא נוכל לדעת עד כמה הם אמינים, לעולם לא נדע מה באמת היה. לטוב ולרע.
בעוד שהזיכרונות הנקיים – מצדיקים את שמם ועל כן הם מחוץ למשחק, והזיכרונות החיצוניים הקולקטיביים – שווקו לתודעתנו ועל כן חסינים מפני התערבותנו, ערוץ הזיכרונות המעובדים על ידנו הוא היחיד שבשליטתנו.
קוראים לזה טיפוח 'זיכרון חיצוני אישי'.
כמו שספריות וארכיוני סרטים ומהדורות חדשות בוחרים עבורנו ומקבעים 'זיכרון חיצוני קולקטיבי', כך כולנו מתחזקים 'זיכרון חיצוני אישי' בדמות – אלבומי תמונות, סרטונים, הקלטות, יומן פרטי, חפצים, מזכרות וכו' המשמשים מפתח למחסן הזיכרונות.
מעוררי-זיכרון אלה עושים עבורנו עבודה נהדרת כשאנו מבקשים להתחבר, לשלוף ולהציף חומרים מהמרתפים.
מי שרוצה להשיג שליטה בזיכרונות, לפחות באופן חלקי, פוגש כאן הזדמנות – ככל שמפתחות ה'זיכרון החיצוני האישי' מטופחים וחיוביים יותר – כך יגדל בעתיד הסיכוי ליהנות מזיכרונות מיטיבים, ומתודעה צבעונית ויפה.
וכאן אני מגיעה לצו השעה!
בחלוף המגיפה הזאת כולנו נחווה פוסט-טראומה. יש שיחוו אותה במצבה הפתולוגי הקשה והמתמשך ויהיו זקוקים לעזרה אינטנסיבית, יש שיחוו אותה קל יותר אך לאורך זמן, ויש שיחוו פוסט-טראומה-לייט. כל הסוגים מבוססי זיכרון של תקופת אסון וסכנה בלתי נשכחת.
לטובת ההחלמה שתבוא אחר-כך חשוב עכשיו יותר מאי פעם לייצר זיכרונות טובים. לא רק במחשבות (שהן חמקמקות) אלא באמצעות כתיבת מילים. החזיקו ליד המיטה מחברת ומדי יום כתבו בה לפחות חמישה זיכרונות טובים מאותו היום, ולמתקדמים – השתדלו לעבד בצורה מיטיבה גם את החוויות הפחות נעימות.
כתבו בפירוט, הוסיפו רגשות חיוביים וצבעים טובים, השתמשו בדמיון המופלא שיש לכם – זה הזמן להעביד אותו שעות נוספות לטובתכם! עם סיום הכתיבה קראו בקול והקפידו לשמור את המחברת לשימוש חוזר – לימים היא תשמש כמפתח לזיכרון הפנימי שלכם.
ככל שתצברו חוויות מטופחות יותר בימים אלה, חווית הקורונה תיחרט בכם לאחר סיומה כמיטיבה יותר, ואתם תחזרו לשגרה נפשית בריאה ביום שאחרי.
זיכרו…
המוח הוא המחסנאי, אבל אתם המנכ"ל של כל הסיפור הזה!
היו טובים עם עצמכם.
שנזכור מה שחשוב לא לשכוח
שנשכח מה שלא חשוב לזכור
אז, היום ולתמיד!
בין זיכרון השואה לזיכרון חללים, בימים מיוחדים אלה של קורונה, אני מנסה להבין מה באמת חשוב לזכור ולשמר מהתקופה הזאת, שכעת היא הווה, אך בעוד זמן קצר תכנס לספרי ההיסטוריה.
וכאילו ללא קשר, הייתי עסוקה בימים האחרונים בכתיבת מדריך מקצועי בנושא פוסט-טראומה לתלמידי המאמנים והמטפלים… ואז התרחש המפנה.
הבנתי כי לשורות היפות שכתבתי אין אחיזה במציאות. וקסמן נובע לא מאמת גדולה אלא דווקא משום שהן מבטאות תקווה פנימית נאיבית שאין בה קמצוץ תוחלת. על מי אני עובדת? הרי מן המפורסמות הוא שאנחנו מתקשים לנהל את הזיכרונות שלנו!
המוח של כולנו (גם בגרסאות הבסיסיות ביותר) מגיע עם אזורי אחסון מובנים, עצומים בגודלם. כל חוויה, ניחוח, שיחה, תמונה או צליל שאנחנו חווים נצרבים מיד כזיכרון ומאופסנים אחד על גבי השני (כרונולוגית) באיזור ייעודי. כל זיכרון חדש 'דוחק' את קודמו כלפי מטה וכך מתהוות אינספור ערמות בנות אינספור רבדים של זיכרונות דחוקים. שיטת אחסון זו – משוכללת ככל שהיא – מקשה מאוד על המחסנאי בבואו לאחזר את המידע או להעלות למודעותו פריט מסוים ממעמקי התודעה.
חשבו כמה פעמים חיפשתם שם של רחוב, שם של מישהו, ציטוט שנורא חשוב לכם למחזר, ו… נאדה. כלום. גורנישט. חושך! והנה, שבועיים אחרי, בעקבות משהו ששמעתם או הרחתם או ראיתם – פוף, הזיכרון עולה מתהומות הנשייה.
אלה נפלאות המוח: מצד אחד הוא מחסן גיבוי מושלם, "בור סוד שלעולם לא מאבד אף טיפה". כל זיכרון חקוק לנצח ולמעשה אין באמת כל אפשרות לשכחה. מצד שני הוא בעייתי ולו משום שהוא שמחליט עבורנו מה נזכור, מתי, וגם רגיש לאירועים חיצוניים שרירותיים שחומקים דרכו בקלות אל עבר אותם מרתפים אפלוליים.
איך עובד המנגנון?
כל חוויה נצרבת קודם למשך כמה שניות כזיכרון חושי. אחר כך היא שוהה במשך כמה שעות בזיכרון לטווח קצר שמאופיין במגבלת מקום – ממש כמו דיסק-און-קי, ומשם מועברת לאפסון ניצחי כזיכרון לטווח ארוך בחוות השרתים שכמוה לא נראתה על פני האדמה הזאת.
האם אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרונות שלנו?
אני זוכרת את עצמי בת שנה, מדדה בבית עם חיתול עד הברכיים ומכרסמת בשתי שיני ארנב זעירות פולק'ע עוף שאני אוחזת ביד. האם זה באמת זיכרון שלי, או שמא זה זיכרון שהושתל בי על ידי אימא שלי שסיפרה את הסיפור לפחות אלף פעמים בנוכחותי.
צבע החיתול, היד האוחזת בפולק'ע, שיניים של ארנב…? היא מעולם לא ירדה לפרטים האלה, אבל אני רואה אותם ממש כמו היום… האם השלמתי את התמונה בעצמי? האם הזיכרון הזה שלי? או שהוא שיכתוב המקור של אימא שלי? כנראה שלעולם לא אדע.
ולכן חשוב להבדיל בין שלושה סוגים של זיכרונות:
1. הנקיים לגמרי… והם מעטים. זיכרונות מיידיים שלא עובדו, לא על ידי ולא על ידי אחרים שהשתילו אותם בתוכי.
2. המעובדים במו ידינו… זיכרונות שאנו נוגעים בהם (או בשלב ההכנסה הראשונית, או בשלבים מאוחרים יותר כשאנו שולפים אותם להתבוננות), משנים בהם צבעים, ריח, משמעות ואפילו טקסטים. חלקם עוברים עיבוד לטובה, וחלקם לרעה, על פי האינטרס האישי שלנו, לפעמים במודע ולעיתים ממש לא במודע.
3. הקולקטיביים… זיכרונות חמקמקים המושתלים לתוכנו על ידי האנשים שמתעדים עבורנו את ההיסטוריה. אלה המאתגרים שבחבורה, כי לעולם לא נוכל לדעת עד כמה הם אמינים, לעולם לא נדע מה באמת היה. לטוב ולרע.
בעוד שהזיכרונות הנקיים – מצדיקים את שמם ועל כן הם מחוץ למשחק, והזיכרונות החיצוניים הקולקטיביים – שווקו לתודעתנו ועל כן חסינים מפני התערבותנו, ערוץ הזיכרונות המעובדים על ידנו הוא היחיד שבשליטתנו.
קוראים לזה טיפוח 'זיכרון חיצוני אישי'.
כמו שספריות וארכיוני סרטים ומהדורות חדשות בוחרים עבורנו ומקבעים 'זיכרון חיצוני קולקטיבי', כך כולנו מתחזקים 'זיכרון חיצוני אישי' בדמות – אלבומי תמונות, סרטונים, הקלטות, יומן פרטי, חפצים, מזכרות וכו' המשמשים מפתח למחסן הזיכרונות.
מעוררי-זיכרון אלה עושים עבורנו עבודה נהדרת כשאנו מבקשים להתחבר, לשלוף ולהציף חומרים מהמרתפים.
מי שרוצה להשיג שליטה בזיכרונות, לפחות באופן חלקי, פוגש כאן הזדמנות – ככל שמפתחות ה'זיכרון החיצוני האישי' מטופחים וחיוביים יותר – כך יגדל בעתיד הסיכוי ליהנות מזיכרונות מיטיבים, ומתודעה צבעונית ויפה.
וכאן אני מגיעה לצו השעה!
בחלוף המגיפה הזאת כולנו נחווה פוסט-טראומה. יש שיחוו אותה במצבה הפתולוגי הקשה והמתמשך ויהיו זקוקים לעזרה אינטנסיבית, יש שיחוו אותה קל יותר אך לאורך זמן, ויש שיחוו פוסט-טראומה-לייט. כל הסוגים מבוססי זיכרון של תקופת אסון וסכנה בלתי נשכחת.
לטובת ההחלמה שתבוא אחר-כך חשוב עכשיו יותר מאי פעם לייצר זיכרונות טובים. לא רק במחשבות (שהן חמקמקות) אלא באמצעות כתיבת מילים. החזיקו ליד המיטה מחברת ומדי יום כתבו בה לפחות חמישה זיכרונות טובים מאותו היום, ולמתקדמים – השתדלו לעבד בצורה מיטיבה גם את החוויות הפחות נעימות.
כתבו בפירוט, הוסיפו רגשות חיוביים וצבעים טובים, השתמשו בדמיון המופלא שיש לכם – זה הזמן להעביד אותו שעות נוספות לטובתכם! עם סיום הכתיבה קראו בקול והקפידו לשמור את המחברת לשימוש חוזר – לימים היא תשמש כמפתח לזיכרון הפנימי שלכם.
ככל שתצברו חוויות מטופחות יותר בימים אלה, חווית הקורונה תיחרט בכם לאחר סיומה כמיטיבה יותר, ואתם תחזרו לשגרה נפשית בריאה ביום שאחרי.
זיכרו…
המוח הוא המחסנאי, אבל אתם המנכ"ל של כל הסיפור הזה!
היו טובים עם עצמכם.
________________
ל"דקות של שלווה – מדיטציית נשימות מודרכת" לימי קורונה – כאן
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
