בלוג הציפור

המעלות בבית הגיעו לנקודת רתיחה. 
אחרי שקיפלנו וארזנו במשך שבועות מתישים את הבית הנפלא שלנו ועזבנו אותו בצער בנסיבות חריגות, אחרי שמצאנו במזל גדול בית חלופי על-הקשקש בתקופה בה הנדל"ן להשכרה צחיח יותר ממזג האוויר, אחרי שעוד גור-אדם עזב את הבית והותיר אחריו מרחב ריק שמחפש נחמה, אחרי שחלינו בשפעת קשה, אחרי שאימא שהתה שלושה ימים בלב השריפה בהרי ירושלים, אחרי סיום שנה אינטנסיבית מאוד באקדמיה האהובה שלנו וחתימה על פרויקט חדש שמבשר המון עבודה. אחרי הכול, הגענו לקצה ו... התפוצצנו - זה על זו וזו על זה.

אז ברחתי. 
לא לתמיד, אלא לכמה שעות, לנסות לעשות סדר בראש שקודח, בגוף המותש, ובנשימה שיצאה מאיפוס וחדלה להזרים למוח חמצן בכמות הנדרשת לחשיבה שפויה מבורכת.

אלא שהפעם, באופן מפתיע וממש לא מובן, במקום להיטמע בטבע השקט והמרגיע שמוכר ונגיש לי כל כך, מצאתי את עצמי נוסעת למקום המזיע ביותר, הרועש ביותר, הצפוף ביותר, החם והלח ביותר באוגוסט - חוף הים, בארבע אחר הצהריים, עם יותר מתשעים אחוזי לחות, ולפחות שלושים-ושמונה מעלות בצל, זמן קורונה... גיהינום.

את מחפשת התכנסות, התנתקות?
לקח לי שעה תמימה לאתר חניה. ואז ירדתי לחוף מפלסת דרך בין עדרי תינוקות עירומים השועטים למים בחדווה לקול צווחות ההורים, בין גברבריי מטקות שצולפים בלי חשבון ושחקני פריזבי שלא נחים לרגע, בין זוגות בהליך התמזמזות, למתאמנים לקראת גיוס נוטפי טסטוסטרון, בין גולשים שלא רואים ממטר, לבין מצילים ששורקים הוראות עצבניות להמונים הטובלים בצפיפות סרדינית במתחם רצועות מצופים שתוחמים דגלים שחורים מבשרי מערבולות וסכנה... חגיגה.

שקט? 
בחיי הלא קצרים כבר למדתי, שלפעמים אני צריכה להיכנע להחלטות לא שפויות, לא הגיוניות, לא מובנות שמוליכות אותי למקומות המעוררים בתוכי התנגדות חריפה. אם ניווטתי לכאן, כנראה שמצפה לי הפתעה שאין לי כרגע יכולת אפילו לדמיין אותה. אז המשכתי עם חוסר הבחירה, השקטתי את ההתנגדות הפנימית שעלתה בי וגאתה... הידקתי את תיק ציוד השחייה שלי, הפשלתי את שרוולי מכנסיי והתחלתי לצעוד.

הפתעה!
עם כל ק"מ שעברתי, עם כל ארטיק נוטף ואבטיח מכורסם וטירה מחול שעקפתי...
העומס התחלף בהיעלמות.
החום והלחות בקבלה.
הקקופוניה הפכה לרעש לבן לא מורגש.
ההתרחשות האינטנסיבית הפכה למרחב בטוח להיטמעות. 

אני רואה ובלתי נראית.
אני שומעת ולא נשמעת.
אני נוכחת ואף אחד לא חש בקיומי.
אני קיימת אבל לא באמת.

ברגע אחד עלה בי טקסט אהוב ועתיק כל כך "לך בשלווה בתוך ההמולה והחיפזון, וזכור את השלום שיכול להתקיים בתוך השקט..." (הטקסט המלא כאן) 

הלכתי ורצתי עד שאיבדתי נשימה, נכנסתי למים ושחיתי את עצמי עד כלות, יצאתי, התקלחתי במקלחת הפתוחה והתיישבתי על אצבעות סלק טרי וכוס בירה קרה, בכיסא היחיד שהיה פנוי, ליד שולחן שבור, באיזו פינה.

מה השתנה?
גיליתי לראשונה בחיי שדווקא בתוך ההמולה והרעש, בלב ליבה של חוויית התנועה והצפיפות, מצאתי את השקט שכה ייחלתי לו. מן היעלמות קיומית במרחב בו אי אפשר באמת לראות כלום, להרגיש כלום, לשמוע כלום... הכול מתערבב בהכל, צבעים-בריחות-בצלילים. כל ניסיון למצוא קצה שפיות להיאחז בה מועד מראש לכישלון... ואז הגיעה, הכניעה המיוחלת ואיתה השקט המבורך.

השעות נקפו, הלילה ירד, ולנגד עיני כמו בסרט על פאסט-פורוורד - החוף החל להתרוקן, גלים הנחפזים להשלים מחזור שפל החלו להישמע בבהירות. הכוכבים והירח המלא האירו את השמים, אנשים החלו לצעוד לאט יותר, לדבר ברכות יותר. התנועה הפכה איטית ודלילה, בריזת לילה מלטפת, עוטפת, מרגיעה.

השקט הפנימי שנוצר מההמולה התרחב עכשיו ופגש לילה עטוף בהרבה שלווה.
הטירוף שבי פינה מקום לשפיות
הכעס המכלה כל חלקה טובה הומר בחמלה
הסלט שבראש הפך לבהירות
טלטלות הרגש מצאו מנוחה 

חזרתי הביתה מפויסת ושקטה.