בלוג הציפור

לפעמים אחרי שנים רבות או חיים שלמים, פתאום משהו מפעם מתחבר עם משהו מעכשיו. ואז, השראה גדולה נכנסת. הכרה שגדלתי עוד קצת, שהבנתי עוד משהו חשוב, מתנה לחיים…. השבוע זה קרה לי.

פעם:
לפני 11 שנה התגרשתי ומצאתי את עצמי בפעם הראשונה לבד! מגדלת שלושה גורי-אדם קטנים, מתחילה קריירה עצמאית, חורקת שיניים מבוקר עד לילה כדי לגרד בקושי 4,000 ₪ בחודש, ללא עזרה, לבד. ובתוך מלחמת ההישרדות היומיומית השתדלתי לשמור על רוח טובה ותקווה ואמונה שהכול בסדר, שאני יכולה!

השעה הייתה כמעט חצות. בדיוק סיימתי להעביר מרתון MasterMind במלון הילטון בתל-אביב. מחויטת בבגדי שרד, עם לפטופ מפונפן, נעלי עקב גבוהות, שיער מתוח ואיפור מדוגם, יצאתי לבריזת הלילה, התיישבתי על אחד הסלעים שבפתח המלון, התקפלתי לתוך עצמי ודמעות החלו לזלוג… אשת עסקים מרשימה מבחוץ, אישה צעירה ומותשת מבפנים, ילדה שורדת.

צפצוף אס-אם-אס ואחריו הודעה: "אני בתל-אביב, בנמל, עם ערימת חמוצים וכוס בירה. אולי מתחשק לך לארח לי לחברה?… עכשיו!".
קובי. איש מרתק, גיבור ישראל שקצת נדפק לו הראש במלחמות, שעזב הכול והקים מתחם נופש קסום ומשגשג. איש שפעם היה הכי מיינסטרים, והפך להיות הכי לא.

הגורים אצל אימא. אני בת"א מטר ממנו. לבד. אף אחד לא מחכה לי. שום דבר מעניין לא יתרחש בשעות הקרובות. אז למה לא?
"10 דקות" השבתי מיד.

הוא ישב מול הגלים, לבוש בגדים זרוקים, מעוטר זיפים, עם סיגריה מגולגלת באורך עיפרון. מבט מצועף אך ממוקד, חולמני ובו זמנית חכם.
חיבוק הדדי. בירה קרה שחיכתה לי. התיישבתי וחיטטתי בקערית הבוטנים המלוחים.
"מה יהיה אתך?" הוא פתח, "תראי איך את נראית, כאילו עכשיו צהריי היום במנהטן… אין לך חיים?" ככה קובי. בלי קוצים על הלשון. יש אמת שקופה. כואבת או לא, היא תמיד נאמרת.
חייכתי אליו. "אתה יודע. אני חייבת לעבוד, לפרנס, לדאוג לילדי. אין לי פריבילגיה כמוך לשבת רגל על רגל, לעשן את עצמי למוות ולהביט אל עבר האופק".
"שטויות!" הוא קבע במילה אחת.
"שטויות?" עניתי ברוגז תובעת את עלבוני.
"את יכולה עכשיו להתחיל לחיות כמוני!" קבע, וסחב שאיפת ניצחון מהסיגריה.
"אתה רוצה לספר לי איך?" כעסתי לפני שידעתי שעומד להתגלות לי עולם חדש. סיפור שילווה אותי עוד שנים רבות. "יש לי שלושה ילדים שאני צריכה לפרנס… לבד! שלא יחסר להם דבר לעולם! שיהיו מאושרים! בשביל זה צריך הרבה כסף. לפחות שני מיליון שקלים וחצי, וזה רק עד גיל 20… הבנת?" הדגמתי לו את החישוב על מפית.
הוא לא התרגש ממני ורק שאל "יש לך אומץ?"
"כן. תמיד" עניתי. דחפתי חופן בוטנים לפה, שלוק מהבירה, והתרווחתי לאחור… "בבקשה… אני אתך".
ברגע הזה הוציא אותי קובי למסע מרתק שתחילתו באריזת 4 טרולים קטנים, שדה תעופה הומה, כרטיס One Way לסרדיניה, ממשיך בחיים בבקתה על חוף הים, ילדים שמחים!… דגים טריים, לימודים מרחוק, פגישה במרינה עם פנסיונר בשם יוהאן שמחפש שותפים להמשך ההפלגה… חיים על היאכטה, ים, מרחבים, מדינות, מפרצים, ילדים מאושרים!… ובית אחד מושכר ברעננה שמזרים לבנק כל חודש דמי שכירות שמספיקים לכל הטוב הזה וגם לחיסכון חודשי קטן וקבוע שעליו לא יכולתי לחלום.
"בעוד עשר שנים את חוזרת לארץ. הילדים שלך יותר מנוסים, חכמים ומאושרים… מכל ילד אחר. ואת עדיין צעירה, שזופה, בריאה… ועם הרבה כסף בבנק". הלסת נפלה לי לקערת הבוטנים.

היה לי המון מה להגיד, להתנגד, להקשות. אבל שתקתי.
הבטתי לעבר הים, נשמתי את הניחוח המלוח. בכיתי.
יכולתי ממש להרגיש את זה. כל כך אמתי – אני ושלושת הגורים בחיים אחרים. ראיתי את הצבעים, נשמתי את הריחות, הרגשתי את החירות, חוויתי על בשרי את הפשטות המשמחת… הוא הצליח לברוא במוחי עולם חדש שלא היה קיים שם קודם.
העולם הזה יושב לי בראש עד היום. מלא השראה, ותמיד… אפשרי.

היום:
אני פריקית של מחקרי מוח. משתדלת לא לפספס מידע שיוצא לאור בתחום. השבוע קראתי מחקר מרתק שעוסק ביכולת שלנו לברוא עולמות במוחם של אנשים אחרים. באמצעות… סיפורים. מחקר שדייק מאמרים ומחקרים נוספים אליהם נחשפתי לאחרונה ואשר הפכו לשיטת עבודה ישימה.

מן הסתם גם במעמקי התודעה שלכם קיים איזשהו עולם קטן שמישהו השתיל בראשכם – הרצאה מעוררת השראה ששמעתם, סרט שנגע בכם עמוק ואפילו סיפור מרתק בשיחת סלון.
מה היה שם מיוחד? מדוע דווקא הסיפור הזה נשאר אתכם לעד? בעוד שסיפורים אחרים נמוגו עוד בטרם הסתיימו?

הכול מתחיל במוח שלנו!
כולנו חולקים מילים וחוויות דומות.
כשאני אומרת '4 טרולים' – נדלקת אצלכם במוח המילה 'ארבע' ותמונה של 'מזוודות קטנות על גלגלים'.
כשאני מתארת 'עמדת צ'ק-אין בטרמינל' – נדלקת אצלכם במוח חווית 'טרמינל הומה אדם' – דיילת קרקע, לחץ, רעש…
כשאני אומרת 'ים' – נדלקת אצלכם במוח המילה 'ים'.
כשאני אומרת 'בריזה לילית בת"א' – נדלקת אצלכם במוח הוויה של 'רוח קלילה מלטפת פנים'.
וכן הלאה…

כשאנחנו מעבירים מסר אנחנו מדליקים במוחם של המאזינים מילים/תמונות/הוויה – ככל שאלה פשוטות יותר, מוכרות יותר, כך ידלקו יותר אזורים. שימוש במילים גבוהות/מקצועיות/פלצניות, לא עושה את העבודה… שימו את האגו בצד – הוא מרחיק וסוגר. דברו מהלב.
דמיינו את מוחם של מי שמקשיבים לכם – מוח אחד, מאות נורות דלוקות, והמשימה שלכם – לחבר את כל הנורות לאור גדול!

תוכלו לעשות זאת בדרך מונוטונית-חסרת השראה, בנוסחאות, אסמכתאות ודיאגרמות חכמות… או בדרך חיה, נושמת, צבעונית. דרך החוויה האישית שלכם. ככל שתהיו יותר מחוברים לחוויה, תחיו את הסיפור שלכם, תדברו צבעוני… כך החיווטים יהיו מרטיטים יותר, עוצמתיים יותר וייצרו במוחם של האחרים מסיבה אחת גדולה, עולם חדש ושלם. מציאות חיים אותנטית… תגישו את הסיפור שלכם כחיזיון אור-קולי והוא לעולם לא יימוג.
כן, עד כדי כך!

עכשיו, נותר לכם רק לשאול את עצמכם – איזה סוג של עולמות תרצו לשתול במוחם של אחרים? איזה אופי יהיה לחותם שתצרבו שם לנצח?… האם תשתלו כאב וסבל, תלונתיות ואי שביעות רצון – עולם אפור שחור? או עולם צבעוני ופועם – של חוויות טובות, של תקווה, של אמונה, של אומץ. עולם מלא השראה!

לסיפור שאתם מספרים יש השפעה עצומה. הרבה מעבר למה שאתם יכולים לדמיין!