בלוג הציפור

לרגל המולת החיים והימים שנוזלים לי בין הידיים בניסיון עיקש-עקר להספיק הכול, החלטתי לראשונה מזה חודשים ארוכים להתפרגן בהפסקת שפיות קצרה. 
פורסת מגבת על מזרן נבול שמשמש פליטים שנמלטים כמוני לא-מאורגנים אל הצוק, מתיישבת, מזדקפת, עוצמת, נושמת. מרגיעה את הקצב, מרחיבה את הלב. הים הנמתח עד לאופק, השקט ורחש הגלים מעניקים לי מרחב בטוח להניח מחשבות, להרפות שרירים... לבהות למרחק ולצלול למעמקים שבתוכי. 

"שטוח לי".  

המילים ששמעתי בליל אמש מהדהדות בי, חופרות גומה בנשמתי ומתיישבות. אני מכירה את הריטואל. מישהו אומר משהו למישהו, בכלל לא אלי, ורשת מחשבותיי השזורה בצפיפות לוכדת אותו ולא מרפה.  

שטוח גם לי.  

אני מרגישה את זה בכל איבר. שטיחות שכזאת שאינה מתרוממת לשומקום. אפילו לאוכל יש טעם שטוח וצבע דהוי. אפילו הנוף האהוב מולי נראה לי עכשיו מבעד פילטר אפרורי משבית שמחה. אפילו העננים מעלי משייטים אבודים, מחפשים מוצא. אפילו הגלים מתחתי שתמיד אופטימיים ונחושים להשיג בכל מחזור עוד קצת, נשמעים פחות רומנטיים, יותר שחוקים, ואני צופה בהם עכשיו כנועים, מרימים ידיים, נסוגים בחזרה אל המים. אפילו החיפושית השחורה שחולקת אתי כרגע מזרן, מדדה כשיכורה אובדת עצות ומקבעת סופית את האבחנה העגומה... שאפילו הטבע שתמיד מושלם, רב ממדי, חי ורוגש ובעל משמעות עצמאית משלו... מרגיש לי שטוח!

________ 

רבים מכם חשים את השטיחות המדוברת, מדווחים על אפרוריות המחשבות, רדידות הרגשות ודהיית הנשמה. שמונה חודשים עושים את שלהם. אך עבורי צרת רבים היא צרה צרורה, לא נחמה. 

מה קורה לי? מה קורה לנו? 

בהייה ממוקדת היא השיטה המועדפת עלי כשעולה הצורך בתשובות לא שגרתיות. בתחושת דחיפות אני מוותרת על הנוף ומצמצמת את עיניי, מפעילה את רשת הדי-פולט שבמוחי וממתינה. לא לוחצת, לא מחפשת, מתרגלת כניעה שקטה ולא מתאכזבת. זה קורה מעצמו כמו קסם מבורך, מילים עולות במעלית ממרתפי תודעתי המנומנמת ואומרות לי כך... את רואה ולא רואה. 

יפה, אני חושבת לעצמי, כשאני חוזרת להוויה מלאה. נשמע טוב אך חמקמק ודורש הבהרה. מה זאת אומרת רואה ולא רואה?

_________ 

חיבור אנושי, דיאלוג בין בני אדם, מבוסס בעיקרו על מחוות חיצוניות שמעבירות מסרים, מחוללות תנועה ומייצרות קרבה. ולא מדובר בעיניים (שנחשבות בטעות חלון לנפש האדם). מי שלוכדות את חושינו, הן דווקא השפתיים והאזור שסביבן. 

דרך השפתיים אנו מביעים את עצמנו בצורה מילולית, ולא פחות מכך בשתיקתן. מסרים הדדיים עוברים בתנועתן, רגשות נחשפים בזוויות הפה, גלגול הלשון, חשיפת השיניים, ומצב הרוח משתקף בבריאותן. הצבעוניות האנושית, קצב החיים ומצעד המחולות הססגוני של בני אדם, מתחילים ונגמרים באיבר שאינו נח לרגע... הפה. 

לפי הרפואה הסינית, מבנה השפתיים חושף אינסוף רבדים על האופי שלנו, על מערכות היחסים שאנו מנהלים. מסגיר רצונות ופחדים, רגשות גלויים ונסתרים. שפתיים מעידות עד כמה אכפת לנו, עד כמה אנחנו אוהבים ונרגשים. שפתיים מוכיחות עד כמה אנחנו רעועים או יציבים. מבנה השפתיים ותנועתן משדרים מסרים של רכות וחמלה, מנהיגות ויצירה. דרכן אפשר אפילו להבחין בין אינטליגנט מלא קסם לשרלטן מאיים, בין אגואיסט לנדיב, בין קצר רוח לאדיב. 

שמונה חודשים שאנחנו חווים פנים עטויות. העיניים מרצדות, האף מציץ לפרקים האוזניים הפכו לקולבים, ורק השפתיים עלומות, נחשפות לרגעים לנשום מעט חמצן, לשאוב מעט חיים. 

האיבר רב המבע שמבטא את אנושיותנו ברבדים של ביטויים מגוונים ועמוקים נעלם מעינינו זמן רב מדי. וכשהצבע האנושי מתעמעם השטיחות האפרורית מחלחלת. לאט ובטוח, כמו סם המתפשט בערמומיות בדם. 

אז מה עושים? עושים!
העלו חיוכים לרשת, שילחו חיוכים לחברים.
הציפו את הפייסבוק בשפתיים אדומות, שילחו בווטסאפ לשונות מצחיקים משתרבבים.
חשפו שיניים בתמונות שאתם מעלים, היו נדיבים בהבעות פנים... הפיחו בכולנו חיים. 

כבר ערב. השמים מאדימים את עצמם. אני לבדי על הצוק בלי מסכה. פניי גלויים וחיוך גדול נמתח על שפתיי הרפות. חבל שאתם לא פה כדי לראות.