לא הייתי משנה כלום בחיים שלי… האומנם?
הגוף שלי הניף השבוע דגל לבן והכריז על קריסה כללית שמקורה באיזה חיידק שנטפל אלי.
בסדר. אין לי טענות לחיידקים, גם להם יש ייעוד להגשים על פני האדמה הזאת, ואם בחרו הפעם בגופי לשמש צלוחית תרביות אנושית, לכבוד הוא לי! אני לא נלחמת במה שאינו בשליטתי ולכן השתדלתי לנוח כמה שיותר.
בעודי שרועה-מוטלת על המיטה שלי מול 'היכל הכבוד' (להלן ארון המגפיים השקוף בחדר השינה שלי), זיהה ראשי הקודח שכופר באדיקות במושג "מנוחה", ניצני מחשבה חדשה ולא מוכרת.
"לא הייתי משנה כלום בחיים שלי". זאת הייתה המחשבה שיצאה לסיור מודרך בתעלות מוחי הקודח. היא פשוט צצה, וכשמחשבה צצה על מפתן דלת תודעתי אני נוהגת לארח אותה באהבה, קשובה אליה ואמפטית לקיומה.
חייבת להודות שהייתי סקפטית לגביה. כמנהגי, הבאתי את המחשבה שלי בפני בית דין פנימי. היה לי חשוב לבדוק האם זו אמת או עוד סיפור. שהרי אני מכירה היטב את 'הסיפורים' שאני מספרת לעצמי, הם יצירתיים ומשכנעים ועושים את החיים יותר קלים. 'שעת סיפור' היא הגנה עצמית יעילה של בני אדם מפני עצמם.
בתחילה שאלתי את עצמי: "מהם כל אותם דברים שלא היית משנה בחייך?" שלוש דקות של ריכוז עמוק העלו רשימה מרשימה שעיקריה להלן:
אז הצבתי בפני בית הדין הפרטי תהייה נוספת: "לא הייתי משנה שום דבר בחיים שלי!… האומנם?"
מודה שהכנות כואבת לפעמים. מיד עלתה וצפה לה רשימה חדשה. ארוכה מקודמתה:
הייתי משפצת בדחיפות את הגינה שלי, הייתי ממירה את האוטו שלי בג'יפ משופץ עם דוגמת פרה שעליו אני חולמת. מחליפה את המטבח המתפורר, נרשמת לחוג קדרות שממתין לזמן פנוי וגם לחוג ריקוד. הייתי מקצצת במספר שעות העבודה שלי ומתפנה להתנדב ולתת מעצמי למי שזקוק. הייתי נוסעת לחו"ל לפחות עוד פעם בשנה ומתבודדת חודש באי יווני כדי לסיים סוף-סוף את כתיבת הספר הבא שלי, ו…
נחרדתי לרגע. מספר הפריטים שברשימה הזאת עלה על הרשימה הראשונה. השמחה התחלפה במועקה מלחיצה. אבל שלב ההוכחות עוד לא הסתיים. נזכרתי שלא תמיד הכמות קובעת, לפעמים המשקל הוא המכריע, והוספתי עוד בדיקה אחת בטרם אכריז על פסק הדין שלי בפני עצמי – בדיקת לשון המאזניים של הירקן הזקן.
בדמיוני הצבתי מאזניים חלודים של דוכן ירקות, ליקקתי את חוד העיפרון ששלפתי מקפל האוזן. הנחתי על הכף הימנית של המאזניים את כל מרכיבי ה"לא הייתי משנה" ועל השמאלית את מרכיבי ה"הייתי משנה". עקבתי אחר תנועת לשון המאזניים בחרדת קודש, בציפורניים כסוסות ובנשימה דרוכה.
לאט ובנחישות שקעה הכף הימנית בעוד השמאלית מתרוממת בהתאמה. כשדממו כפות המאזניים נחשפה האמת! חיוך גדול התפשט על שפתיי.
בימין המאזניים נחו בהשלמה מלאה כל מרכיבי חיי המשמעותיים, החשובים והיקרים לי. בשמאל רבצה באי נוחות ערימת המותרות והחלומות, כל הדברים שאין בהם לב, נשמה ואהבה… ערימה של צרכים, סטטוס וחומר.
לעולם יהיו בחיינו דברים שנשמח לתקן, לשפר ולשנות. ולעולם יתקיימו במקביל אליהם הדברים הנפלאים שבהם השתבחנו, בזכות או בחסד, אלה שהכרת תודה על קיומם היא המפתח לידיעה הצלולה –אני מבורכת!
שווה ומעניין לשאול את עצמנו איך נראים המאזניים שלנו? מה כבד יותר – ה"לא הייתי משנה", או ה"הייתי משנה". מה משקלן היחסי של שתי כפות מאזני חיינו? ומה ביכולתנו לעשות על מנת לדייק את תנועת הכפות לטובתנו?
בעודי בוהה במאזניים שלי הבנתי את מה שחשתי בתוכי ומעולם לא יצא לי לבחון לעומק, באותנטיות ובאומץ. הכרעת בית הדין הפנימי שלי הבהירה לי בשקיפות ובצלילות שכל הדברים שהייתי משנה הם השוליים בחיים, ואילו במחלקת הדברים המהותיים והחשובים לי באמת… הכול בסדר.
גזר הדין נחרץ – לא הייתי משנה כלום בחיים שלי! זה אושר!הכרת תודה גדולה גדשה את ליבי. צללתי לשינה עמוקה ומתוקה, מודה לכדוריות הדם הלבנות שלי שברגע זה ממש נלחמות עבורי בפולשים המגשימים ייעוד. ומודה עוד יותר לתודעתי, שלא מפסיקה למתוח את עצמה בכל יום מחדש.
נדמה לי שאת "הסדר" שלי, עשיתי היום…
בסדר. אין לי טענות לחיידקים, גם להם יש ייעוד להגשים על פני האדמה הזאת, ואם בחרו הפעם בגופי לשמש צלוחית תרביות אנושית, לכבוד הוא לי! אני לא נלחמת במה שאינו בשליטתי ולכן השתדלתי לנוח כמה שיותר.
בעודי שרועה-מוטלת על המיטה שלי מול 'היכל הכבוד' (להלן ארון המגפיים השקוף בחדר השינה שלי), זיהה ראשי הקודח שכופר באדיקות במושג "מנוחה", ניצני מחשבה חדשה ולא מוכרת.
"לא הייתי משנה כלום בחיים שלי". זאת הייתה המחשבה שיצאה לסיור מודרך בתעלות מוחי הקודח. היא פשוט צצה, וכשמחשבה צצה על מפתן דלת תודעתי אני נוהגת לארח אותה באהבה, קשובה אליה ואמפטית לקיומה.
חייבת להודות שהייתי סקפטית לגביה. כמנהגי, הבאתי את המחשבה שלי בפני בית דין פנימי. היה לי חשוב לבדוק האם זו אמת או עוד סיפור. שהרי אני מכירה היטב את 'הסיפורים' שאני מספרת לעצמי, הם יצירתיים ומשכנעים ועושים את החיים יותר קלים. 'שעת סיפור' היא הגנה עצמית יעילה של בני אדם מפני עצמם.
בתחילה שאלתי את עצמי: "מהם כל אותם דברים שלא היית משנה בחייך?" שלוש דקות של ריכוז עמוק העלו רשימה מרשימה שעיקריה להלן:
- לא הייתי משנה דבר בילדיי ובהורות שלי
- לא הייתי משנה דבר בזוגיות שלי
- לא הייתי משנה דבר במשפחה שלי
- לא הייתי משנה דבר בתחומי העיסוק שלי
- לא הייתי משנה את החברים שלי
- לא הייתי משנה את התחביבים שלי
- לא הייתי משנה דבר בהתפתחות האישית שלי
אז הצבתי בפני בית הדין הפרטי תהייה נוספת: "לא הייתי משנה שום דבר בחיים שלי!… האומנם?"
מודה שהכנות כואבת לפעמים. מיד עלתה וצפה לה רשימה חדשה. ארוכה מקודמתה:
הייתי משפצת בדחיפות את הגינה שלי, הייתי ממירה את האוטו שלי בג'יפ משופץ עם דוגמת פרה שעליו אני חולמת. מחליפה את המטבח המתפורר, נרשמת לחוג קדרות שממתין לזמן פנוי וגם לחוג ריקוד. הייתי מקצצת במספר שעות העבודה שלי ומתפנה להתנדב ולתת מעצמי למי שזקוק. הייתי נוסעת לחו"ל לפחות עוד פעם בשנה ומתבודדת חודש באי יווני כדי לסיים סוף-סוף את כתיבת הספר הבא שלי, ו…
נחרדתי לרגע. מספר הפריטים שברשימה הזאת עלה על הרשימה הראשונה. השמחה התחלפה במועקה מלחיצה. אבל שלב ההוכחות עוד לא הסתיים. נזכרתי שלא תמיד הכמות קובעת, לפעמים המשקל הוא המכריע, והוספתי עוד בדיקה אחת בטרם אכריז על פסק הדין שלי בפני עצמי – בדיקת לשון המאזניים של הירקן הזקן.
בדמיוני הצבתי מאזניים חלודים של דוכן ירקות, ליקקתי את חוד העיפרון ששלפתי מקפל האוזן. הנחתי על הכף הימנית של המאזניים את כל מרכיבי ה"לא הייתי משנה" ועל השמאלית את מרכיבי ה"הייתי משנה". עקבתי אחר תנועת לשון המאזניים בחרדת קודש, בציפורניים כסוסות ובנשימה דרוכה.
לאט ובנחישות שקעה הכף הימנית בעוד השמאלית מתרוממת בהתאמה. כשדממו כפות המאזניים נחשפה האמת! חיוך גדול התפשט על שפתיי.
בימין המאזניים נחו בהשלמה מלאה כל מרכיבי חיי המשמעותיים, החשובים והיקרים לי. בשמאל רבצה באי נוחות ערימת המותרות והחלומות, כל הדברים שאין בהם לב, נשמה ואהבה… ערימה של צרכים, סטטוס וחומר.
לעולם יהיו בחיינו דברים שנשמח לתקן, לשפר ולשנות. ולעולם יתקיימו במקביל אליהם הדברים הנפלאים שבהם השתבחנו, בזכות או בחסד, אלה שהכרת תודה על קיומם היא המפתח לידיעה הצלולה –אני מבורכת!
שווה ומעניין לשאול את עצמנו איך נראים המאזניים שלנו? מה כבד יותר – ה"לא הייתי משנה", או ה"הייתי משנה". מה משקלן היחסי של שתי כפות מאזני חיינו? ומה ביכולתנו לעשות על מנת לדייק את תנועת הכפות לטובתנו?
בעודי בוהה במאזניים שלי הבנתי את מה שחשתי בתוכי ומעולם לא יצא לי לבחון לעומק, באותנטיות ובאומץ. הכרעת בית הדין הפנימי שלי הבהירה לי בשקיפות ובצלילות שכל הדברים שהייתי משנה הם השוליים בחיים, ואילו במחלקת הדברים המהותיים והחשובים לי באמת… הכול בסדר.
גזר הדין נחרץ – לא הייתי משנה כלום בחיים שלי! זה אושר!הכרת תודה גדולה גדשה את ליבי. צללתי לשינה עמוקה ומתוקה, מודה לכדוריות הדם הלבנות שלי שברגע זה ממש נלחמות עבורי בפולשים המגשימים ייעוד. ומודה עוד יותר לתודעתי, שלא מפסיקה למתוח את עצמה בכל יום מחדש.
נדמה לי שאת "הסדר" שלי, עשיתי היום…
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
