חפירות, דאגות והווה מבוזבז
יום חמישי האחרון, שעה ארבע אחרי הצהרים, מאוד רגוע לי כאן, בצימר מפונפן בכפר קיש למרגלות הר תבור.
זה לא קורה הרבה. בן זוגי חטף אותי הפעם לארבעים ושמונה שעות. התנתקות מהבית, משלושת גורי האדם האנרגטיים שלי, מהעבודה שאיננה נגמרת, מהלקוחות, מהתלמידים ומשאר מחויבויות היומיום.
באמת חטף, כי אם זה היה תלוי בי זה היה קורה רק בשנת 2033, דקה אחרי היציאה לפנסיה.
קריר בגליל תחתון, חמים בכירבולית. יושבת לי בפינת דק העץ המעוצבת הספוגה בגשם שירד כל היום. טוסקנה פסטורלית שפוכה מול עיני ותבור חזק וסימטרי ניצב ממש מולי. לימיני בריכה פרטית מחוממת, משמאלי ג'קוזי מבעבע אדים. מפונפן, כבר אמרתי?
שקט, דמדומי ערב, אני, הטבע וכל היופי הלא נתפס הזה סביבי. כל כך קל להיות ב"כאן ועכשיו", "לחיות את הרגע" כשהוא כל כך שלו, שקט, מנותק ובתולי. וכמה קשה ואולי כמעט בלתי אפשרי לחוות את ההווה המידי בשגרת החיים העמוסה והדינאמית.
אני מנהלת עם עצמי דו-שיח, כמו שאני רגילה לעשות כשאף אחד לא צופה בי.
"תגידי לי אורלי", אני שואלת אותי, "כמה רגעים בחיים שלך באמת חיית את הרגע עצמו, מבלי לחפור בעבר, מבלי לדאוג לעתיד שיבוא? אם היית מתבקשת לסכם את רגעי ההוויה הבהירה, לכמה היית מגיעה?" ועצמי עונה לי "זהו בדיוק התסכול המתמשך השמור למי שבאמת מנסה לחיות נכון, על פי כללי האושר… ואללה זה עדיין לא קל".
גיליון זה הוא האחרון לשנת 2012. רגע לפני כניסת שנה אזרחית חדשה. זמן מדויק ונכון לשוחח אתכם על תרגול תודעת ההווה.
חמקמקה, תודעת ההווה. היא מתרחשת רק לשנייה בודדת בכל רגע נתון. כדי לאחוז בה אנחנו צריכים להיות נקיים ודרוכים ומודעים בכל שנייה. למי יש זמן וכוח לבזבז על זה? ההווה דורש יותר מדי מאמץ. לעומתו, העבר שחלף ורגעי העתיד לבוא מצויים לנו בשפע ורק ממתינים שנתעסק בהם. זאת התחרות על תשומת הלב שלנו – זה המשחק שלהם. האם אנחנו רוצים להיות כלי במשחק הזה, או שנעדיף ששלושתם יהיו הכלים בלוח המשחק שלנו?
וכאן אני נכנסת לתמונה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת להתאמץ על משהו, אם אני לא יודעת איך זה יועיל לי. בדיוק לשם כך ניגשתי לבדוק מה אני מרוויחה או מפסידה מהעיסוק בכל אחד מהזמנים שהם אינם הווה, ורק אחר כך לקחתי החלטה אמיצה לחיים.
מזמינה אתכם לנסות ולבדוק בעצמכם את עצמכם – איפה לכל הרוחות מרוויחים הכי הרבה?
מגישה לכם שני חלונות למחשבה:
על חפירות בעבר
על דאגנות לעתיד
ובאמצע, שקט כמו ההר שניצב כרגע מולי – ההווה!
על "חפירה" בעבר ואושר
סיפור הקיטבג ועוד…
אחד הדברים שאני מוצאת בעבודה עם אנשים היא ההיתקעות בעבר. לרוב בני האדם יש "סיפור", סיטואציה אחת או יותר מהעבר שמלווה אותם כל הזמן ומשמשת כתירוץ למצב הקיים. ולרוב תהיה היא שלילית – כי האגו שלנו נפגע שם והוא לא מרשה לעצמו לוותר על המקום הזה, האגו שלנו לא יכול לחיות עם ה"כתמים השחורים" שלו אז הוא דואג לתזכר אותנו.
כמה פעמים ביום אנו חושבים על העבר? האם ההתעסקות בעבר נעימה לנו ומלמדת אותנו, או שהיא מתסכלת ומייצרת תחושת פספוס וביקורת עצמית?
יש אנשים שמעמיסים על הגב שלהם סיפור של הורים גרושים, אי הצלחה בלימודים, שירות צבאי כושל, חרם של חברים, חלום שלא מומש, עבודה שלא התקבלו אליה, גוף שמנמן, נטישה, בגידה ועוד… ועוד… אשר קיומם בעבר מאפיל על ההווה ומשתק עשייה נכונה לקראת העתיד.
מעניין לראות שהעיסוק הזה במה שקרה לנו בעבר הופך לסוג של "מנטרה" החוזרת על עצמה שוב ושוב, והיא הופכת לקרש ההצלה שלנו בכל רגע נתון – יש לנו סיבות לאי הצלחה, יש לנו הזדמנות לקבל תשומת לב מהסביבה ובעיקר יש לנו נחמה אישית בתחושת "אני קורבן של החיים".
אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה כי אושר בסיסי בחיים מורכב משילוב של הנאה יומיומית וממשמעות, הרי שהנאה מההזדמנויות והיופי שמייצר ההווה, מוגבלת דרך ערפל העבר. והמשמעות העתידית איננה אופציה בכלל כי ה"עוגן" הכבד של העבר מושך אותנו למטה ואינו מאפשר לנו לפרוש "כנפיים" ולעוף.
נשמע כמו תסמין של מחלת הסבל! אבל לא לדאוג, אפשר לצאת מזה באמצעות אימון יומיומי….
* * *
נתחיל בשלב ההבנה – בחזרה לטבע
כשבאה לעולם ציפור
היא יודעת לפרוש כנפיה, כיצד להמריא ולעוף
היא יודעת את מסלולי השמים ואת ארצות נדודיה
היא פשוט יודעת מה זה להיות ציפור!
כשמגיח לעולם דולפין קטן
הוא יודע כיצד לשחות, לקפוץ עם הגלים, לשמוח,
הוא יודע את נתיבי הים ביניהם יעבור כל חייו
הוא פשוט יודע מה זה להיות דולפין !
כשצומח עץ חדש
הוא יודע יציבותו של הגזע, מתי להניב פירות,
הוא יודע מועד צמיחת עליו ועת נשירתם
הוא פשוט יודע מה זה להיות עץ!
כשנוצר נהר חדש
הוא יודע נתיביו בין טרשים וצמחיה,
הוא יודע מתי יקצוף ומסוכן יהיה ומתי רגוע וחברותי
הוא פשוט יודע מה זה להיות נהר!
כשנולד אדם
הוא יודע את ייעודו, הוא מכיר את יכולותיו
הוא יודע תשוקה מה היא, שמחה, עליזות, חופש וחדווה
הוא יודע לשם מה הגיע ועבור מה נברא
אבל… משהו משתבש בדרך
כי למדו אותו מה טוב ומה רע
כי חינכו אותו מה אסור ומה מותר
כי הדריכו אתו לעבר כיוון שמתאים לו ונכון
כי הסבירו לו היטב מה מקובל ומה אינו מקובל,
מה נחשב ומה פחות
והוא אוסף את כל הקשיים שבדרך, את כל הכישלונות והכאב
והוא פתאום… שכח, להיות אדם!
* * *
או במילים אחרות – זהו "סיפור הקיטבג"
כשאנחנו מגיעים לעולם אנו בוחרים לעצמנו קיטבג מערימת הקיטבגים לתינוקות חדשים, שמים אותו על הגב ומתחילים ללכת בשביל החיים. לתוכו אנו אוספים חוויות קשות, טראומות, אהבות נכזבות, כישלונות, החמצות, קשיים ותסכולים. את אלו תמיד נאגור כדי לא לשכוח – זאת הדרך שלנו להגן על עצמנו בעתיד.
בחלוף השנים הקיטבג נעשה יותר ויותר כבד. הוא כבר לוחץ על הכתפיים ומאט את קצב הליכתנו, אנחנו מתאמצים יותר, איטיים יותר. כבר שכחנו שקיבלנו קיטבג ריק ובמו ידינו העמסנו אותו לעייפה. ואנחנו ממשיכים ללכת ולסבול מכאבים ומהכובד.
עד שיום אחד, באותו השביל ממש, חולפים על פנינו רצים קלי רגליים, הם גומאים את הדרך במהירות, עם חיוך על הפנים ומבט טוב בעיניים. אה… רגע… אין להם קיטבג על הגב, הם מעוטרים, לכול היותר, בתרמילון צבעוני עליז שתפס את מקום הקיטבג האפור והמאובק.
ואנחנו ממשיכים לסחוב את כל המשקל הזה, עייפים, כואבים ורצוצים.
זה הזמן להתיישב לרגע על איזה אבן, ללגום מעט מים ולהחליט למשל… להסיר בזהירות רבה את כתפיות הקיטבג. לאט, אנחנו עוד לא מורגלים במהלך. ואז להניח אותו בעדינות נחושה בצד שביל חיינו. אם אנחנו מוכרחים – מותר לקחת מזכרת קטנה – לזכור להגיד יפה תודה, להיפרד וללכת הלאה.
זה נשמע קל, הרי הורדנו מהכתפיים במהלך החיים כל כך הרבה תיקים. אבל לא, את הקיטבג שלנו לא פשוט להוריד ויותר מכך קשה לנו להיפרד ממנו, כי:
צפירת הרגעה – כמו שהעמסנו את הקיטבג על עצמנו ביום הראשון לחיינו, כך גם נסיר. ואל תדאגו אף אחד לא ייקח לכם – לכל אחד יש את הקיטבג שלו. זה שלכם יישאר על השביל ואם ממש תרצו לחזור אליו, הוא יחכה לכם שם, בדיוק באותו המקום.
* * *
איך נפרדים מהעבר – איך נפרדים מהקיטבג?
בחרו את טקס הפרידה שמתאים לכם, את הקצב שנוח לכם, והסירו את הרצועות מהכתפיים הדואבות. שחררו אותן, מגיע להן להיות קלילות וחופשיות. התרוממו, מתחו את הגב, ישרו אותו וחזרו לשביל שלכם – הדרך עוד ארוכה!
זכרו:
* * *
ולסיום, העבר – עבר. גופנו ונשמתנו – בהווה. ועינינו – נשואות אל העתיד! ככה זה צריך להיות!
את העבר לא נמחק – פשוט לא נחפור בו. (ולמתקדמים – נתפייס אתו).
נחליף את תחושת הביקורת בלמידה, ואת הצער והאכזבה באושר. נפרגן לעצמנו מנוחה בהווה ונביט בתקווה ותשוקה אל העתיד!
על התעסקות בעתיד ואושר בהווה
הגמילה מדאגה – סיפור אישי"גור האדם" הבכור שלי התגייס לפני חצי שנה לסיירת. כפולנייה בנסיבות מחמירות שלחתי לו מידי לילה אס-אם-אס מתגעגע וארוך במיוחד – שיזכור הגור כמה אני אוהבת אותו, כמה הוא חסר לי ובעקר שידע שאני דואגת. ההחלטה להקפיד ולשגר לו מסר מדי לילה במשך שלוש שנים החזיקה אותי בשפיות סבירה שאינה מצריכה טיפול תרופתי או שהות כפויה במחלקה סגורה.
הילד שלי התחרפן ממני, אך בדרכו האצילית הקפיד תמיד להשיב לי בסמיילי ובכמה מילות עידוד.
צדיק הגור. ומלאכתם של צדיקים… במסע רגלי בנהר הירדן נפל לו הסלולרי למים, טבע ושבק חיים.
לאחר חודש חזר היצור האהוב שלי הביתה לסופ"ש וזכה לקבל מכשיר חדש. בתחילת החודש עוד סימסתי לעצמי, אחר כך הבנתי שזה די דבילי ופשוט חדלתי… בכול יום שככה דאגתי עוד קצת. וכשנהיה לי שקט בלב הייתי פנויה גם להבין שהגור שלי כבר אריה צעיר, הוא כבר לא בשליטתי ואני צריכה לשחרר אותו.
כמה זמן ביום, בכל יום, התודעה שלנו עסוקה באירועים שעוד לא קרו? שיקרו אולי מחר, שיתרחשו אולי בשנה הבאה, שיתרגשו אולי כשנהיה זקנים? מחשבות כאלה נורמליות ולגיטימיות אך ניתן להתעסק בהן באחת משתי דרכים – בדרך סבל וקושי, או בדרך של תשוקה ואושר.
* * *
כמה זמן ביום, בכל יום, התודעה שלנו עסוקה באירועים שעוד לא קרו? שיקרו אולי מחר, שיתרחשו אולי בשנה הבאה, שיתרגשו אולי כשנהיה זקנים? מחשבות כאלה נורמאליות ולגיטימיות אך ניתן להתעסק בהן באחת משתי דרכים – בדרך סבל וקושי, או בדרך של תשוקה ואושר.
באיזו דרך אתם נוהגים לבחור?
עבודתי מפגישה אותי עם המון אנשים כל יום, ובכל מפגש אנושי עולה העתיד לשיחה. בעולם שמקדש חומריות ותחרותיות וסטאטוס, קשה להתעלם ממנו. כולם רוצים לדעת מה יהיה?
הפתעה! כל כמה שננסה לדמיין את העתיד שלנו (אפילו בעוד 5 דקות) לעולם לא נצליח לנבא אותו. אנחנו יודעים שהוא בא ואין לנו שמץ מושג איך הוא יראה. כל סרט שנריץ בראש יהיה תקף באותה המידה. ואם כך, הרי שהשקעת משאבים בניסיון לתכנן את העתיד מבוזבזת מראש. האומנם?
בואו נראה איך זה עובד?
* * *
איך עובדת דאגנות מפני העתיד הגוררת סבל?
יש מי שמתעסקים בעתיד בדרך של דאגה, חשש, פחד. הם מריצים בראש תסריטי אימה לגבי התרחשויות שעוד לא קרו ואולי לא יקרו בכלל. ההווה שלהם מגויס כולו לטובת המחר. ובגלל שאי-וודאות לא נותנת להם מנוח, הם חווים באימה כבר היום את מחרתיים. הם ידברו באובססיביות על הגרעין האיראני, המלחמה שתגיע, הבחירות שיהיו, רעידת האדמה שצפויה, מזג האוויר החזוי ועוד. או בתחום האישי – איך יגיב הבוס שלי כשאבקש העלאה בשכר? מה תהיה תגובתו של בן זוגי אם אגיד לו שאני מרגישה שנשחקנו? מה יהיה כשאזדקן? מה יצא מהילדים שלי?
היבט נוסף על התעסקות מיותרת בעתיד מצוי בקרב אנשים מצוינים שיום-יום ממשכנים את ההווה שלהם על חשבון העתיד. ואני לא מתכוונת למשכנתא על דירה – שם זה רק כסף – אני מתכוונת שהם חיים על פי המוטו: היום אני עושה מה שאני צריך/חייב לעשות וכשאגיע לפנסיה אני כבר אעשה מה שאני באמת רוצה לעשות. תשאלו במחלקות הפרישה של הארגונים הגדולים – הם פוגשים את האנשים המצוינים האלה בגיל 65 ולאנשים האלה אין מושג מה הם באמת רוצים לעשות. כל כך הרבה זמן הם עשו רק מה שצריך עד ששכחו מה הם רוצים. מה עושה אותם מאושרים.
אנשים שמודאגים לגבי העתיד באופן זה מפסידים בענק – גם סובלים בהווה ולא מסוגלים ליהנות ממנו, וגם חסרי אונים לגבי העתיד, וגם יהיו פחות כשירים לטפל בו כשיגיע (והוא יגיע…) כי הדאגות המוקדמות עייפו אותם והותירו אותם לעיתים חסרי כוח לפעול.
* * *
איך עובדת מחשבה על העתיד המביאה עמה אושר?
לעומתם, אנשים העסוקים בעתיד באופן חיובי. אינם מתעלמים מאירועים הצפויים בעתיד ולא יהיו פטורים מהשפעתם, אבל הם יודעים היטב שיכולתם לנבא, להשפיע, לסלק את הקושי הצפוי מוגבלת ולעיתים לא אפשרית כלל. את אלו תמצא עסוקים בעשייה חיובית והגיונית המכינה את ההווה באופן הטוב ביותר לקראת העתיד הצפוי: מחזקים את יסודות הבית למקרה של רעידת אדמה, מצביעים למי שנראה להם הטוב ביותר בבחירות בתקווה שהוא יזכה, מסדרים את הממ"ד ודואגים למסכות שתהיינה בהישג יד ומכינים את מערכת החימום לחורף הקשה שאמור להגיע, אומרים את שעל ליבם ולוקחים אחריות על התוצאות שיגיעו, חוסכים כסף ללימודים גבוהים לילדים ו…
אנשים מסוג זה – יודעים מה בשליטתם ומה לא. מה שבשליטתם מטופל ומה שלא… לא! הם יודעים כי כאשר דברים יגיעו, הם יטופלו בצורה הטובה והנכונה ביותר מבחינתם.
לקבוצה זו לרוב יש פן נוסף של התייחסות לעתיד – חזון, מטרות וייעוד האישי. ברגע שאין בהווה דאגה חסרת בסיס שנוגעת לעתיד, אין קיפאון ויש יותר עשייה! ואז ממילא משתפרים סיכוייו של העתיד להיות טוב יותר.
אפשר וגם רצוי לתכנן ולחשוב לאן אנחנו רוצים להגיע בעוד 5, 10, 15 שנה (כל אחד ויכולת החלימה שלו). בחירה ביעדים ומטרות ארוכי טווח, מכניסים אותנו לתהליך נכון של עשייה לקראת. תהליך שמביא עמו שמחה, תקווה, תשוקה – שכולם מהווים מרכיבי אושר משמעותיים בתודעה שלנו.
כאן אנחנו מרוויחים בגדול! – אנחנו מאושרים בהווה ונהנים מהעשייה, הציפייה והתשוקה לקראת העתיד הנפלא שאנו מתכננים לחיות בו, פעם.
* * *
איך נגמלים מדאגנות מפני העתיד?
חדשות טובות – (או, איך נגמלתי מההרגל לדאוג ביחס לאירועים עתידיים שלא בשליטתי?)
"גור האדם" הבכור שלי התגייס לפני חצי שנה לסיירת. כפולניה בנסיבות מחמירות שלחתי לו מידי לילה אס-אם-אס מתגעגע וארוך במיוחד – שידע הגור כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חסר לי. ההחלטה להקפיד ולשגר לו מסר מדי לילה במשך שלוש שנים החזיקה אותי בשפיות סבירה שאינה מצריכה טיפול תרופתי או שהות כפויה במחלקה סגורה.
הילד שלי התחרפן ממני, אך בדרכו האצילית הקפיד תמיד להשיב לי בסמיילי ובכמה מילות עידוד.
צדיק הגור. ומלאכתם של צדיקים… במסע רגלי בנהר הירדן נפל לו הסלולרי למים, טבע ושבק חיים.
לאחר חודש חזר היצור האהוב שלי הביתה לסופ"ש וזכה לקבל מכשיר חדש. בתחילת החודש עוד סימסתי לעצמי, אחר כך הבנתי שזה די דבילי ופשוט חדלתי… בכול יום שככה דאגתי עוד קצת. וכשנהיה לי שקט בלב הייתי פנויה גם להבין שהגור שלי כבר אריה צעיר, הוא כבר לא בשליטתי ואני צריכה לשחרר אותו.
תהליך הגמילה איננו קל, אך אפשרי אם זוכרים את המחירים הגבוהים שאנו משלמים מידי יום.
* * *
ולסיום – לשנן ולזכור
לעיתים אנו זקוקים לתזכורת קבועה על מנת לרצות בשינוי וכמובן על מנת להצליח… אז הנה תזכורת חשובה (רצוי ומומלץ לתלול במקום בולט לעין – על דלת המקרר, על לוח השעם במשרד, מעל המיטה. קל לסדר את המסר הזה בראש, אם זוכרים ש:
"היום, הוא המחר שאתמול כל כך דאגנו ממנו!"
ובמילים אחרות, באדיבות פוסט של אישה נפלאה אחת ברשת:
"אם הייתי חיה את חיי מחדש, היו לי אותן בעיות וצרות אבל הייתי מודאגת פחות!"
זה נכון עבורה, זה נכון עבורנו… אל תמשכנו את ההווה על מזבח הדאגה מפני העתיד הלא נודע – פשוט תחיו את כל הטוב שמגיע, וכמו שהוא מגיע היום, כך הוא יגיע בעתיד… ואם לא – אני יודעת כי תצליחו להתמודד… שם!
זה לא קורה הרבה. בן זוגי חטף אותי הפעם לארבעים ושמונה שעות. התנתקות מהבית, משלושת גורי האדם האנרגטיים שלי, מהעבודה שאיננה נגמרת, מהלקוחות, מהתלמידים ומשאר מחויבויות היומיום.
באמת חטף, כי אם זה היה תלוי בי זה היה קורה רק בשנת 2033, דקה אחרי היציאה לפנסיה.
קריר בגליל תחתון, חמים בכירבולית. יושבת לי בפינת דק העץ המעוצבת הספוגה בגשם שירד כל היום. טוסקנה פסטורלית שפוכה מול עיני ותבור חזק וסימטרי ניצב ממש מולי. לימיני בריכה פרטית מחוממת, משמאלי ג'קוזי מבעבע אדים. מפונפן, כבר אמרתי?
שקט, דמדומי ערב, אני, הטבע וכל היופי הלא נתפס הזה סביבי. כל כך קל להיות ב"כאן ועכשיו", "לחיות את הרגע" כשהוא כל כך שלו, שקט, מנותק ובתולי. וכמה קשה ואולי כמעט בלתי אפשרי לחוות את ההווה המידי בשגרת החיים העמוסה והדינאמית.
אני מנהלת עם עצמי דו-שיח, כמו שאני רגילה לעשות כשאף אחד לא צופה בי.
"תגידי לי אורלי", אני שואלת אותי, "כמה רגעים בחיים שלך באמת חיית את הרגע עצמו, מבלי לחפור בעבר, מבלי לדאוג לעתיד שיבוא? אם היית מתבקשת לסכם את רגעי ההוויה הבהירה, לכמה היית מגיעה?" ועצמי עונה לי "זהו בדיוק התסכול המתמשך השמור למי שבאמת מנסה לחיות נכון, על פי כללי האושר… ואללה זה עדיין לא קל".
גיליון זה הוא האחרון לשנת 2012. רגע לפני כניסת שנה אזרחית חדשה. זמן מדויק ונכון לשוחח אתכם על תרגול תודעת ההווה.
חמקמקה, תודעת ההווה. היא מתרחשת רק לשנייה בודדת בכל רגע נתון. כדי לאחוז בה אנחנו צריכים להיות נקיים ודרוכים ומודעים בכל שנייה. למי יש זמן וכוח לבזבז על זה? ההווה דורש יותר מדי מאמץ. לעומתו, העבר שחלף ורגעי העתיד לבוא מצויים לנו בשפע ורק ממתינים שנתעסק בהם. זאת התחרות על תשומת הלב שלנו – זה המשחק שלהם. האם אנחנו רוצים להיות כלי במשחק הזה, או שנעדיף ששלושתם יהיו הכלים בלוח המשחק שלנו?
וכאן אני נכנסת לתמונה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת להתאמץ על משהו, אם אני לא יודעת איך זה יועיל לי. בדיוק לשם כך ניגשתי לבדוק מה אני מרוויחה או מפסידה מהעיסוק בכל אחד מהזמנים שהם אינם הווה, ורק אחר כך לקחתי החלטה אמיצה לחיים.
מזמינה אתכם לנסות ולבדוק בעצמכם את עצמכם – איפה לכל הרוחות מרוויחים הכי הרבה?
מגישה לכם שני חלונות למחשבה:
על חפירות בעבר
על דאגנות לעתיד
ובאמצע, שקט כמו ההר שניצב כרגע מולי – ההווה!
על "חפירה" בעבר ואושר
סיפור הקיטבג ועוד…
אחד הדברים שאני מוצאת בעבודה עם אנשים היא ההיתקעות בעבר. לרוב בני האדם יש "סיפור", סיטואציה אחת או יותר מהעבר שמלווה אותם כל הזמן ומשמשת כתירוץ למצב הקיים. ולרוב תהיה היא שלילית – כי האגו שלנו נפגע שם והוא לא מרשה לעצמו לוותר על המקום הזה, האגו שלנו לא יכול לחיות עם ה"כתמים השחורים" שלו אז הוא דואג לתזכר אותנו.
כמה פעמים ביום אנו חושבים על העבר? האם ההתעסקות בעבר נעימה לנו ומלמדת אותנו, או שהיא מתסכלת ומייצרת תחושת פספוס וביקורת עצמית?
יש אנשים שמעמיסים על הגב שלהם סיפור של הורים גרושים, אי הצלחה בלימודים, שירות צבאי כושל, חרם של חברים, חלום שלא מומש, עבודה שלא התקבלו אליה, גוף שמנמן, נטישה, בגידה ועוד… ועוד… אשר קיומם בעבר מאפיל על ההווה ומשתק עשייה נכונה לקראת העתיד.
מעניין לראות שהעיסוק הזה במה שקרה לנו בעבר הופך לסוג של "מנטרה" החוזרת על עצמה שוב ושוב, והיא הופכת לקרש ההצלה שלנו בכל רגע נתון – יש לנו סיבות לאי הצלחה, יש לנו הזדמנות לקבל תשומת לב מהסביבה ובעיקר יש לנו נחמה אישית בתחושת "אני קורבן של החיים".
אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה כי אושר בסיסי בחיים מורכב משילוב של הנאה יומיומית וממשמעות, הרי שהנאה מההזדמנויות והיופי שמייצר ההווה, מוגבלת דרך ערפל העבר. והמשמעות העתידית איננה אופציה בכלל כי ה"עוגן" הכבד של העבר מושך אותנו למטה ואינו מאפשר לנו לפרוש "כנפיים" ולעוף.
נשמע כמו תסמין של מחלת הסבל! אבל לא לדאוג, אפשר לצאת מזה באמצעות אימון יומיומי….
* * *
נתחיל בשלב ההבנה – בחזרה לטבע
כשבאה לעולם ציפור
היא יודעת לפרוש כנפיה, כיצד להמריא ולעוף
היא יודעת את מסלולי השמים ואת ארצות נדודיה
היא פשוט יודעת מה זה להיות ציפור!
כשמגיח לעולם דולפין קטן
הוא יודע כיצד לשחות, לקפוץ עם הגלים, לשמוח,
הוא יודע את נתיבי הים ביניהם יעבור כל חייו
הוא פשוט יודע מה זה להיות דולפין !
כשצומח עץ חדש
הוא יודע יציבותו של הגזע, מתי להניב פירות,
הוא יודע מועד צמיחת עליו ועת נשירתם
הוא פשוט יודע מה זה להיות עץ!
כשנוצר נהר חדש
הוא יודע נתיביו בין טרשים וצמחיה,
הוא יודע מתי יקצוף ומסוכן יהיה ומתי רגוע וחברותי
הוא פשוט יודע מה זה להיות נהר!
כשנולד אדם
הוא יודע את ייעודו, הוא מכיר את יכולותיו
הוא יודע תשוקה מה היא, שמחה, עליזות, חופש וחדווה
הוא יודע לשם מה הגיע ועבור מה נברא
אבל… משהו משתבש בדרך
כי למדו אותו מה טוב ומה רע
כי חינכו אותו מה אסור ומה מותר
כי הדריכו אתו לעבר כיוון שמתאים לו ונכון
כי הסבירו לו היטב מה מקובל ומה אינו מקובל,
מה נחשב ומה פחות
והוא אוסף את כל הקשיים שבדרך, את כל הכישלונות והכאב
והוא פתאום… שכח, להיות אדם!
* * *
או במילים אחרות – זהו "סיפור הקיטבג"
כשאנחנו מגיעים לעולם אנו בוחרים לעצמנו קיטבג מערימת הקיטבגים לתינוקות חדשים, שמים אותו על הגב ומתחילים ללכת בשביל החיים. לתוכו אנו אוספים חוויות קשות, טראומות, אהבות נכזבות, כישלונות, החמצות, קשיים ותסכולים. את אלו תמיד נאגור כדי לא לשכוח – זאת הדרך שלנו להגן על עצמנו בעתיד.
בחלוף השנים הקיטבג נעשה יותר ויותר כבד. הוא כבר לוחץ על הכתפיים ומאט את קצב הליכתנו, אנחנו מתאמצים יותר, איטיים יותר. כבר שכחנו שקיבלנו קיטבג ריק ובמו ידינו העמסנו אותו לעייפה. ואנחנו ממשיכים ללכת ולסבול מכאבים ומהכובד.
עד שיום אחד, באותו השביל ממש, חולפים על פנינו רצים קלי רגליים, הם גומאים את הדרך במהירות, עם חיוך על הפנים ומבט טוב בעיניים. אה… רגע… אין להם קיטבג על הגב, הם מעוטרים, לכול היותר, בתרמילון צבעוני עליז שתפס את מקום הקיטבג האפור והמאובק.
ואנחנו ממשיכים לסחוב את כל המשקל הזה, עייפים, כואבים ורצוצים.
זה הזמן להתיישב לרגע על איזה אבן, ללגום מעט מים ולהחליט למשל… להסיר בזהירות רבה את כתפיות הקיטבג. לאט, אנחנו עוד לא מורגלים במהלך. ואז להניח אותו בעדינות נחושה בצד שביל חיינו. אם אנחנו מוכרחים – מותר לקחת מזכרת קטנה – לזכור להגיד יפה תודה, להיפרד וללכת הלאה.
זה נשמע קל, הרי הורדנו מהכתפיים במהלך החיים כל כך הרבה תיקים. אבל לא, את הקיטבג שלנו לא פשוט להוריד ויותר מכך קשה לנו להיפרד ממנו, כי:
- הקיטבג הפך להיות חלק מאתנו ואנחנו שכחנו שהוא חפץ שניתן להפריד מהגוף.
- אנחנו פוחדים להשאיר אותו מאחור כי הוא שלנו ואולי מישהו ייקח לנו אותו.
צפירת הרגעה – כמו שהעמסנו את הקיטבג על עצמנו ביום הראשון לחיינו, כך גם נסיר. ואל תדאגו אף אחד לא ייקח לכם – לכל אחד יש את הקיטבג שלו. זה שלכם יישאר על השביל ואם ממש תרצו לחזור אליו, הוא יחכה לכם שם, בדיוק באותו המקום.
* * *
איך נפרדים מהעבר – איך נפרדים מהקיטבג?
בחרו את טקס הפרידה שמתאים לכם, את הקצב שנוח לכם, והסירו את הרצועות מהכתפיים הדואבות. שחררו אותן, מגיע להן להיות קלילות וחופשיות. התרוממו, מתחו את הגב, ישרו אותו וחזרו לשביל שלכם – הדרך עוד ארוכה!
זכרו:
- כל אחד קיבל את הקיטבג שהוא מסוגל לסחוב
- לקיטבג יש ריצ'רץ' – משמע אני בוחר בכל רגע נתון מה יהיה בו ומה לא
- אף אחד לא מעוניין בקיטבג שלכם – לכל אדם יש את שלו
- אין קיטבגים קדושים. אפשר להוריד מהכתפיים, אפשר להשאיר על השביל, אפשר להחליף בתיק גב קטן וקליל. זה רק קיטבג המחמד שלכם – תעשו אתו מה שבאמת טוב לכם!
* * *
ולסיום, העבר – עבר. גופנו ונשמתנו – בהווה. ועינינו – נשואות אל העתיד! ככה זה צריך להיות!
את העבר לא נמחק – פשוט לא נחפור בו. (ולמתקדמים – נתפייס אתו).
נחליף את תחושת הביקורת בלמידה, ואת הצער והאכזבה באושר. נפרגן לעצמנו מנוחה בהווה ונביט בתקווה ותשוקה אל העתיד!
על התעסקות בעתיד ואושר בהווה
הגמילה מדאגה – סיפור אישי"גור האדם" הבכור שלי התגייס לפני חצי שנה לסיירת. כפולנייה בנסיבות מחמירות שלחתי לו מידי לילה אס-אם-אס מתגעגע וארוך במיוחד – שיזכור הגור כמה אני אוהבת אותו, כמה הוא חסר לי ובעקר שידע שאני דואגת. ההחלטה להקפיד ולשגר לו מסר מדי לילה במשך שלוש שנים החזיקה אותי בשפיות סבירה שאינה מצריכה טיפול תרופתי או שהות כפויה במחלקה סגורה.
הילד שלי התחרפן ממני, אך בדרכו האצילית הקפיד תמיד להשיב לי בסמיילי ובכמה מילות עידוד.
צדיק הגור. ומלאכתם של צדיקים… במסע רגלי בנהר הירדן נפל לו הסלולרי למים, טבע ושבק חיים.
לאחר חודש חזר היצור האהוב שלי הביתה לסופ"ש וזכה לקבל מכשיר חדש. בתחילת החודש עוד סימסתי לעצמי, אחר כך הבנתי שזה די דבילי ופשוט חדלתי… בכול יום שככה דאגתי עוד קצת. וכשנהיה לי שקט בלב הייתי פנויה גם להבין שהגור שלי כבר אריה צעיר, הוא כבר לא בשליטתי ואני צריכה לשחרר אותו.
כמה זמן ביום, בכל יום, התודעה שלנו עסוקה באירועים שעוד לא קרו? שיקרו אולי מחר, שיתרחשו אולי בשנה הבאה, שיתרגשו אולי כשנהיה זקנים? מחשבות כאלה נורמליות ולגיטימיות אך ניתן להתעסק בהן באחת משתי דרכים – בדרך סבל וקושי, או בדרך של תשוקה ואושר.
* * *
כמה זמן ביום, בכל יום, התודעה שלנו עסוקה באירועים שעוד לא קרו? שיקרו אולי מחר, שיתרחשו אולי בשנה הבאה, שיתרגשו אולי כשנהיה זקנים? מחשבות כאלה נורמאליות ולגיטימיות אך ניתן להתעסק בהן באחת משתי דרכים – בדרך סבל וקושי, או בדרך של תשוקה ואושר.
באיזו דרך אתם נוהגים לבחור?
עבודתי מפגישה אותי עם המון אנשים כל יום, ובכל מפגש אנושי עולה העתיד לשיחה. בעולם שמקדש חומריות ותחרותיות וסטאטוס, קשה להתעלם ממנו. כולם רוצים לדעת מה יהיה?
הפתעה! כל כמה שננסה לדמיין את העתיד שלנו (אפילו בעוד 5 דקות) לעולם לא נצליח לנבא אותו. אנחנו יודעים שהוא בא ואין לנו שמץ מושג איך הוא יראה. כל סרט שנריץ בראש יהיה תקף באותה המידה. ואם כך, הרי שהשקעת משאבים בניסיון לתכנן את העתיד מבוזבזת מראש. האומנם?
בואו נראה איך זה עובד?
* * *
איך עובדת דאגנות מפני העתיד הגוררת סבל?
יש מי שמתעסקים בעתיד בדרך של דאגה, חשש, פחד. הם מריצים בראש תסריטי אימה לגבי התרחשויות שעוד לא קרו ואולי לא יקרו בכלל. ההווה שלהם מגויס כולו לטובת המחר. ובגלל שאי-וודאות לא נותנת להם מנוח, הם חווים באימה כבר היום את מחרתיים. הם ידברו באובססיביות על הגרעין האיראני, המלחמה שתגיע, הבחירות שיהיו, רעידת האדמה שצפויה, מזג האוויר החזוי ועוד. או בתחום האישי – איך יגיב הבוס שלי כשאבקש העלאה בשכר? מה תהיה תגובתו של בן זוגי אם אגיד לו שאני מרגישה שנשחקנו? מה יהיה כשאזדקן? מה יצא מהילדים שלי?
היבט נוסף על התעסקות מיותרת בעתיד מצוי בקרב אנשים מצוינים שיום-יום ממשכנים את ההווה שלהם על חשבון העתיד. ואני לא מתכוונת למשכנתא על דירה – שם זה רק כסף – אני מתכוונת שהם חיים על פי המוטו: היום אני עושה מה שאני צריך/חייב לעשות וכשאגיע לפנסיה אני כבר אעשה מה שאני באמת רוצה לעשות. תשאלו במחלקות הפרישה של הארגונים הגדולים – הם פוגשים את האנשים המצוינים האלה בגיל 65 ולאנשים האלה אין מושג מה הם באמת רוצים לעשות. כל כך הרבה זמן הם עשו רק מה שצריך עד ששכחו מה הם רוצים. מה עושה אותם מאושרים.
אנשים שמודאגים לגבי העתיד באופן זה מפסידים בענק – גם סובלים בהווה ולא מסוגלים ליהנות ממנו, וגם חסרי אונים לגבי העתיד, וגם יהיו פחות כשירים לטפל בו כשיגיע (והוא יגיע…) כי הדאגות המוקדמות עייפו אותם והותירו אותם לעיתים חסרי כוח לפעול.
* * *
איך עובדת מחשבה על העתיד המביאה עמה אושר?
לעומתם, אנשים העסוקים בעתיד באופן חיובי. אינם מתעלמים מאירועים הצפויים בעתיד ולא יהיו פטורים מהשפעתם, אבל הם יודעים היטב שיכולתם לנבא, להשפיע, לסלק את הקושי הצפוי מוגבלת ולעיתים לא אפשרית כלל. את אלו תמצא עסוקים בעשייה חיובית והגיונית המכינה את ההווה באופן הטוב ביותר לקראת העתיד הצפוי: מחזקים את יסודות הבית למקרה של רעידת אדמה, מצביעים למי שנראה להם הטוב ביותר בבחירות בתקווה שהוא יזכה, מסדרים את הממ"ד ודואגים למסכות שתהיינה בהישג יד ומכינים את מערכת החימום לחורף הקשה שאמור להגיע, אומרים את שעל ליבם ולוקחים אחריות על התוצאות שיגיעו, חוסכים כסף ללימודים גבוהים לילדים ו…
אנשים מסוג זה – יודעים מה בשליטתם ומה לא. מה שבשליטתם מטופל ומה שלא… לא! הם יודעים כי כאשר דברים יגיעו, הם יטופלו בצורה הטובה והנכונה ביותר מבחינתם.
לקבוצה זו לרוב יש פן נוסף של התייחסות לעתיד – חזון, מטרות וייעוד האישי. ברגע שאין בהווה דאגה חסרת בסיס שנוגעת לעתיד, אין קיפאון ויש יותר עשייה! ואז ממילא משתפרים סיכוייו של העתיד להיות טוב יותר.
אפשר וגם רצוי לתכנן ולחשוב לאן אנחנו רוצים להגיע בעוד 5, 10, 15 שנה (כל אחד ויכולת החלימה שלו). בחירה ביעדים ומטרות ארוכי טווח, מכניסים אותנו לתהליך נכון של עשייה לקראת. תהליך שמביא עמו שמחה, תקווה, תשוקה – שכולם מהווים מרכיבי אושר משמעותיים בתודעה שלנו.
כאן אנחנו מרוויחים בגדול! – אנחנו מאושרים בהווה ונהנים מהעשייה, הציפייה והתשוקה לקראת העתיד הנפלא שאנו מתכננים לחיות בו, פעם.
* * *
איך נגמלים מדאגנות מפני העתיד?
חדשות טובות – (או, איך נגמלתי מההרגל לדאוג ביחס לאירועים עתידיים שלא בשליטתי?)
"גור האדם" הבכור שלי התגייס לפני חצי שנה לסיירת. כפולניה בנסיבות מחמירות שלחתי לו מידי לילה אס-אם-אס מתגעגע וארוך במיוחד – שידע הגור כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חסר לי. ההחלטה להקפיד ולשגר לו מסר מדי לילה במשך שלוש שנים החזיקה אותי בשפיות סבירה שאינה מצריכה טיפול תרופתי או שהות כפויה במחלקה סגורה.
הילד שלי התחרפן ממני, אך בדרכו האצילית הקפיד תמיד להשיב לי בסמיילי ובכמה מילות עידוד.
צדיק הגור. ומלאכתם של צדיקים… במסע רגלי בנהר הירדן נפל לו הסלולרי למים, טבע ושבק חיים.
לאחר חודש חזר היצור האהוב שלי הביתה לסופ"ש וזכה לקבל מכשיר חדש. בתחילת החודש עוד סימסתי לעצמי, אחר כך הבנתי שזה די דבילי ופשוט חדלתי… בכול יום שככה דאגתי עוד קצת. וכשנהיה לי שקט בלב הייתי פנויה גם להבין שהגור שלי כבר אריה צעיר, הוא כבר לא בשליטתי ואני צריכה לשחרר אותו.
תהליך הגמילה איננו קל, אך אפשרי אם זוכרים את המחירים הגבוהים שאנו משלמים מידי יום.
* * *
ולסיום – לשנן ולזכור
לעיתים אנו זקוקים לתזכורת קבועה על מנת לרצות בשינוי וכמובן על מנת להצליח… אז הנה תזכורת חשובה (רצוי ומומלץ לתלול במקום בולט לעין – על דלת המקרר, על לוח השעם במשרד, מעל המיטה. קל לסדר את המסר הזה בראש, אם זוכרים ש:
"היום, הוא המחר שאתמול כל כך דאגנו ממנו!"
ובמילים אחרות, באדיבות פוסט של אישה נפלאה אחת ברשת:
"אם הייתי חיה את חיי מחדש, היו לי אותן בעיות וצרות אבל הייתי מודאגת פחות!"
זה נכון עבורה, זה נכון עבורנו… אל תמשכנו את ההווה על מזבח הדאגה מפני העתיד הלא נודע – פשוט תחיו את כל הטוב שמגיע, וכמו שהוא מגיע היום, כך הוא יגיע בעתיד… ואם לא – אני יודעת כי תצליחו להתמודד… שם!
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
