בלוג הציפור

זה קרה לי לפני חצי שנה בחופשה בדרום איטליה, ועכשיו זה הגיע אלי ממקום אחר. ככה זה אצלי, אני צריכה לקבל התראות מתמשכות כדי לשים לב ולתרגם חוויות לידע.

בן זוגי ואני יצאנו כדרכנו לעשות ספורט לפני ארוחת בוקר. טיפסנו בהליכה מאומצת ברחובות הצרים והמתפתלים של הכפר הציורי במעלה הגבעה. לאחר שהשקפנו על הנוף מלמעלה והחזרנו נשימה לסדרה החלטנו באופן ספונטני לעשות את הדרך חזרה ב… דילוגים. כמו פעם כשהיינו ילדים. ככה זה בחופשות, הראש נקי ממחשבות והילד הפנימי מרשה לעצמו לצאת לשחק.

אתם יכולים לנחש את תגובת הצופים שהתהלכו בשולי הרחובות, ואיזה מבטים שודרו אלינו מבעד לחלונות המכוניות בנתיב הצר. הרמת גבה הייתה החלק הקל, יתר המבטים רמזו בתוקף על אופציה של אשפוז דחוף ובכפייה.

זה היה אחד הבקרים המשעשעים והמשחררים בחיי.

לחזור להיות ילדים לרגע! מה לכל זה ולתודעת אושר מעשית בחיים?

בילדותנו היינו יצורים "חופשיים" – קפצנו, דילגנו, שיחקנו תופסת ו"הקדרים באים". אכלנו עם הידיים, קיפצנו בשלוליות עד הברכיים וחזרנו רטובים ומלוכלכים. העיניים היו פעורות ושפת הגוף משוחררת, האוזניים היו כרויות לצלילים שהעולם מביא עמו ואפילו הפה שלנו עבד ללא מעצורים.

עם השנים חדלנו, ויתרנו על הוויית החופש והתחלנו להיסגר – הגוף התכווץ, הנשימה נעשתה רדודה יותר, העיניים הפקוחות הפכו לחרכי ירי, המילים נעשו מחושבות, ההקשבה הפכה סלקטיבית, ההליכה מדודה ועוד…

סגירות הגוף וצמצום המיומנויות המולדות – משמעותם טשטוש המיקום שלנו במרחב הכללי. אנחנו נסגרים, נעלמים? אני לא מדברת על שינויים טבעיים הנלווים להתבגרות אלא לתמורות שהפכו להרגל. שגרה לא מבורכת שאנחנו במו ידינו הכנסנו לחיים. ולמה?

כי כשהתגלגלנו בסלון והתרוצצנו תזזיתיים בבית, אמרו לנו "תעצור! די! אתה עושה לי סחרחורת".

כי כשעמדנו על השולחן עם מברשת שיער ביד ושרנו בקולי קולות, אמרו לנו "תירגע, אתה עושה חור בראש".

כי כשהתפלשנו בבוץ ובשלוליות, המתינו לנו בבית עם פרצוף חמוץ ו"ישר למקלחת… אל תדרוך על הרצפה… עכשיו יישארו כתמים על הבגדים… ו'כסף לא צומח על העצים'". ואנחנו למדנו, הפנמנו וחדלנו. הבנו שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא יאה, לא ראוי, לא מתאים.
הפכנו לילדים-מבוגרים שמתנהגים לפי קודים מוסכמים.

עם איבוד הרוח החופשית, איבדנו את מי שאנחנו, את היופי הילדותי האנושי, את החופש. הילד הפנימי נסגר ונכלא מאחורי סוגר ובריח לריצוי עונש של מאסר עולם.

לפתיחות הגוף ולמיומנויות הילדיות יש השפעה ישירה על פתיחות הלב והראש. הם מושפעים זה מזה. גוף פתוח ורוח חופשיה מזכירים ומאפשרים התחברות לתודעת האושר, של פעם.

חשוב לזכור – רוח השטות, השמחה, החופש, כל אלה הם שלנו. אנחנו רק צריכים לבחור בהם שוב, קצת, לפעמים… מה כבר יכול להיות? יסתכלו עלינו עקום? יופי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים!

מבטי פליאה המלווים לעתים בזעזוע מצד סביבה הם הסימן הטוב ביותר לכך ש… אנחנו ממש בסדר!!!

אפשר להחזיר את האנרגיה הנפלאה והמשוחררת לחיים באמצעות תרגול יומיומי קטנטן. המתחיל מהגוף ולאט לאט חודר פנימה לנפש, פותח את מנעול הסורגים שהצבנו במו ידינו, ומוציא לחופש את הילד הפנימי שמתגעגע – לחיות! לחוות! להיות!

אל תתביישו בעצמכם, בילד הפנימי שעוד נותר בכם. חבקו ושחררו אותו לחופשי באופן מבוקר – כדי שלא תיבהלו מעצמכם וכדי שהסובבים לא יזעיקו עזרה בדמות שני סניטרים באמבולנס, חמושים בכותונת משוגעים לבנה.

• פנקו את עצמכם בלהיות ילדים, 5 דקות בכל יום, לא צריך יותר, זה כבר יעשה את העבודה:
• דלגו על המדרכה ליד הבית – גאים ומשוחררים.
• תעמדו מול המראה ושירו בקול גדול – גם אם אתם נורא מזייפים.
• תרקדו בסלון הבית, בטירוף משחרר – גם אם יש לכם שתי רגליים שמאליות.
• תקפצו על המיטה ותנסו לגעת בתקרה – המזרן שלכם יהיה מאושר לא פחות מכם.
• תמרחו שוקולד על הפנים ותלקקו את השאריות מהידיים – זה מתוק ומנחם וגם מצוין לעור הפנים.
• ובגשם – אל תפספסו את השלוליות – הן מורכבות ממיליוני טיפות אושר קטנות!

תודעת אושר מתחילה בשבע מילים – תפסיקו. לקחת. את. עצמכם. יותר. מדי. ברצינות!