בלוג הציפור

כבכול בוקר, הגעתי היום לאימון השחייה שלי. וככול בוקר, חייכתי אל כל הנמצאים במים ובירכתי אותם ב"בוקר טוב".
להפתעתי אחד מעמיתי למים פנה אלי ושאל "האם חייכת אלי חיוך אמתי או שזה היה חיוך כמו על כריכת הספר שלך?".
שאלתי אותו "האם זה באמת משנה לך?",
ענה לי "ברור. אם החיוך אמתי אז טוב לי, ואם לא, אז זה רע".
חייכתי שוב ועניתי ברוגע "מה שחשוב זה שתחליט שהחיוך היה אמתי ומיועד רק לך… נכון זה מרגיש נעים?".
לרגע הוא התבלבל, גלגל בראשו את המילים, חייך והשיב "ואללה, אני כבר מרגיש נפלא", הסתובב גב אל קיר ופתח בספרינט המי יודע כמה שלו בחדווה של דולפין צעיר.

אותו הדבר. פרשנות שונה. זה טוב? זה רע? מה זה?

*  *  *

רגשות שליליים כמו תסכול, אי שביעות רצון וכעס נולדים כשנוצר פער בין הציפיות שלנו מהיקום/מהסביבה/מהאחר, לבין מה שקורה בפועל (בין הרצוי למצוי). הרצוי מתאפיין במה שאנחנו חושבים שנכון וטוב לנו, והמצוי הוא מה שהמציאות מזמנת עבורנו (והיא לא תמיד מתחשבת 🙂).
חשוב לעשות אבחנה בין כאב לסבל – כי בניגוד לכאב, כעס ואי שביעות רצון הם מחשבות סובייקטיביות שמרחיקות אותנו מתודעת אושר. הן מקור לסבל. הן מפרנסות אותו! וכול זאת בגלל שהדברים לא מסתדרים לנו כפי שאנחנו חושבים שהם צריכים להסתדר. ונשאלת השאלה האם אנחנו באמת תמיד יודעים בעת שהאירועים מתרחשים בחיינו, אם לטובתנו הם או לרעתנו?

המוח האנושי מקטלג על פי פרדיגמות, כלומר עושה קיצורי דרך כי הוא לא יכול לעמוד בעומס האפשרויות בכל רגע נתון. בני אדם רגילים לקבל החלטות מידיות: זה טוב בשבילנו או רע בשבילנו? אבל לדפוס האוטומטי הזה אין קשר עם המציאות. המציאות הייתה ונותרה "צבעונית" – רב-גונית. והפרשנות לגביה תהיה מדויקת יותר ככל שנפתח את המחשבה שלנו ליותר אופציות ונסכים לשקול את כל האפשרויות שעולות, וככל שנצליח להמתין בסבלנות ונתבונן בה ממרחק, בפרספקטיבה לאחור.

*  *  *

לא בכדי נאסר על אדם וחווה לאכול מעץ הדעת "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו " – ברגע שנחשפנו למתח המובנה בין טוב ורע, נחשפנו לסבל בחיים (כנראה שאלוהים רצה לחסוך את זה מאתנו, אבל אנחנו הרי עקשנים גדולים 🙂)

בבודהיזם קיים מושג בשם "דהרמה" שמשמעותו "טבע הדברים כפי שהם, לא יותר ולא פחות" – אין טוב ואין רע – יש רק את הפרשנות שלנו לדברים.
הרע כרגע עשוי להיראות בעוד תקופה כדבר הטוב ביותר שקרה לנו בחיים, והטוב של היום עלול להתגלות מחר כטעות האיומה ביותר שאי-פעם עשינו.

אם נצא מנקודת הנחה, ש"פשוט אין לנו מושג" מה טוב ומה רע באמת, עבורנו ובכלל,  נוכל לחוות כל רגע כפי שהוא. נטו! ללא פרשנות – שגורמת לנו לעיתים קרובות סבל מיותר ובזבוז משאבים.

בואו ניקח לדוגמא בן זוג שעזב:

זה יכול להיות רע כמובן – נשארנו לבד, ננטשנו, אנחנו פגועים, מרוּקנים. אנחנו לא שווים כלום.
אבל אולי זה גם טוב – עדיף לנו לא להיות עם אדם שאינו בוחר בנו בכל יום מחדש, יש לנו הזדמנות למצוא מישהו נכון יותר לחיים, מישהו שבאמת ירצה אותנו, יעריך ויאהב.

אז, זה טוב? זה רע? מה זה?

ודוגמא אישית – בצעירותי הורי התגרשו (יותר מפעם אחת)

זה רע – ברור, ממש לא כיף להיות ילד להורים גרושים ובעיקר בעידן שבו גירושין לא היו באופנה כמו היום.
זה טוב – כי זכיתי לפתח עצמאות והיום זה המקצוע שלי – לאמן זוגות ומשפחות במשבר, ואלמלא ניסיוני האישי לא הייתי יכולה לפתח את הרגישות הראויה לליווי משפחות בשלב כל כך קשה בחייהם.

אז גירושין, זה טוב? זה רע? מה זה?

גם ברמה הגלובאלית יש אינספור דוגמאות, של מלחמות, אסונות טבע וכד' שנראים בעת התרחשותם כדבר הנורא ביותר שיכול לקרות ואילו בפרספקטיבה לאחור, מתברר שהביאו עימם תקומה, שחרור, התחדשות, עידן חדש.

אז זה טוב? זה רע? מה זה?

כאן בדיוק נכנסת תודעת אושר לחיים.
תודעת אושר מדברת בשפת ה"יש" ולא דוברת את שפת הטוב והרע. אבל איך אפשר לצאת מהדפוסים השיפוטיים שלנו המגדירים מהו טוב ומהו רע?

אם בכול פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו מקטלגים מציאות, נעצור לרגע ונריץ את כל האופציות (לבד או בעזרת מישהו ניטרלי),
נוכל לראות שאין אמת אחת, וכשאין אמת אחת – אין אמת!

ואז מה נותר?

פשוט לקבל את הדברים כפי שהם, בלי דרמות מיותרות, במידה!

בהצלחה…