בלוג הציפור

את השיעורים הטובים ביותר בחיים מקבלים דווקא מילדים קטנים שנפשם עוד נקייה, שמילותיהם אמתיות וליבם חף מחומות של פחדים וענייני אגו לא פתורים… בקיצור – ילדים!

השבוע קיבלתי שיעור ממורה קטן לחיים. שכן חביב ונמוך בן חמש.

הקטנצ'יק עמד בצד הרחוב שלי וממרר בבכי. ניגשתי אליו, ירדתי על ברכיי כדי לפגוש את מבטו, לקחתי את ידו ברכות ושאלתי למה הוא לבד ולמה הוא מתייפח?

הקטן החשדן שתק בהתחלה וידעתי שאם אתן לו מספיק זמן תגיע התשובה… והיא הגיעה.

"אני לא מתייפח" הוא ענה לי בעקשנות פצפונת השמורה לילדים בגילו. "אני בוכה!

"זה נשמע מעניין. התיישבתי לצדו על המדרכה וביקשתי שיסביר לי מה ההבדל בין "התייפחות" לבין "בכי".

"התייפחות" הוא אמר "זה שאחותי בוכה כשאני לוקח לה את הבובה. היא סתם בוכה מוגזם ורצה להלשין עלי ואז אני מקבל עונש".

"לבכות זה כואב ועצוב. כמו שאני עכשיו" הוא אמר ועשה לי פרצוף של החתול הקטן מהסרט "שרק".

"ולמה אתה עצוב?" שאלתי.

"כי הצב שלי ברח". הוא השיב.

נתתי לו יד והתחלנו לחפש בין השיחים… כשנמצאה האבדה ליוויתי אותו הביתה וממש לפני שנפרדתי מידידי החדש, הקטן הבלתי מתוכנן, כרעתי שוב על ברכיי ואמרתי לו "לבכות זה מצוין, הדמעות מנקות את העיניים מהכאב שגורם לנו לא לראות. אחרי שהעיניים מתקלחות, רואים יותר טוב ואז יותר קל למצוא את כל התשובות… או… את הצב".

לתדהמתי הוא הבין כל מילה. צחק צחוק ילדי קטן ומתוק, נתן לי חיבוק ממיס כמו שרק קטנטנים יודעים לתת ונכנס הביתה עם הצב שלו.

לדמעות בחיים יש כל כך הרבה מקום.

תחשבו על מדבר או על יום שרבי מאוד. האבק, החום והיובש גורמים לנו לדמוע. מנגנון ההרטבה מיועד לנקות את העין ולאפשר לנו לראות את המשך הדרך.

כך גם דמעות של כאב ועצב. הן מנגנון מנקה ומטהר, לא רק את הנשמה אלא גם את הראייה. וכשהעיניים בהירות אנחנו יכולים להביט מחדש על העולם, על הסיטואציה ולהבחין בפרטים הקטנים שלא ראינו קודם.

גם אנשים מאושרים בוכים.

אושר הולך יד ביד עם עצב וכאב כי ההיפך מאושר זה סבל (ולא עצב וכאב). אבל כשאנשים מאושרים בוכים הם לא מרגישים מסכנים ולא רואים את עצמם כקורבנות של אחרים או של החיים. הם בוכים כשכואב, ממש כמו שהם צוחקים כששמח. הם בוכים כי הם אוהבים את מי שהם ומפרגנים לעצמם להתפרק, כי רק אחרי פירוק אפשר לאסוף את החלקים להרכיב מחדש בזהירות ולהמשיך הלאה.

בכי של סבל הוא התקרבנות לא מקדמת וככזה הוא מבטא חולשה. לעומתו, בכי מתוך כאב או הזדהות מבטא את האנושי שבנו וזו עוצמה. הראשון מיותר והשני מותר… גם לגברים קשוחים.

תלמידי היקרים וקרוביי יודעים שלאחרונה גם אני התפרקתי. שלושה שבועות של קריסת המערכת החיסונית, של חוסר אנרגיה, של טיפול עומק פנימי. נהרות דמעות שפכתי בשבועות האלה, ים שעות ביליתי בשינה עמוקה ומחלימה.

יש ששאלו אותי "איך זה שאת עם כל תודעת האושר שלך מגיעה למצב הזה?"

חייכתי בשקט מותש ועניתי "אני בסך הכל בן אדם… שמבלה הרבה בהכלת כאב וסבל של אנשים שמגיעים לחפש בתוכם את האושר. ואני איתם, נוגעת בזהירות, מקשיבה, שמה את עצמי בצד ומתחברת. ובמצטבר, כמו ספוג מתמלאת גם בכאבם. כנראה שהגוף שלי והנשמה הגיעו לרוויה, הם אותתו לי ואני הקשבתי… עזבתי הכל ולקחתי כמה ימי הבראה לעצמי. עם כל דמעה, היטהרתי מבפנים והתחזקתי מבחוץ".

"ואת לא יכולה לחסוך מעצמך את הסיבוב המתיש הזה?" הקשו ושאלו.

הבטתי בהם בהשלמה וברוך, נזכרתי באנה היקרה שציטטה לי את המורה שלה Dr. Bernie Siegel ועניתי בלשונו: "a wounded therapist is a good one" (מטפל פצוע הוא מטפל טוב).

מותר להיות פצועים לפעמים – זה אומר שאנחנו בני אדם.

תפרגנו לעצמכם גם ימים נמוכים – אל תילחמו, תנו לזה להיות, זה יעבור כמו שזה הגיע.

תפרגנו לעצמכם בכי עמוק ברגעי כאב, משבר וקושי – אל תלקו ואל תשפטו את עצמכם.

ובחלוף הזמן, כשזה נגמר, אל תשכחו לנגב את הדמעות – אחריהן הצבעים חזקים וברורים יותר, ממלאים את הלב בחמלה ואת הגוף באנרגיה חדשה.

ככה נראית תודעת אושר כשהיא פוגשת ימים לא קלים, היא לא מתנגדת ולא הודפת, היא לא מאשימה ומתמסכנת, היא מקשיבה ומאפשרת מנוחה והחלמה, ולו מגלל שהיא אוהבת ומטפלת בעצמה! 

מכירה תודה לאנה לדרמן, חברה וקולגה אהובה על השיתוף, ההקשבה וההכלה.

ולכם קוראי היקרים אני מבקשת לאחל שנה אזרחית חדשה כל כך מוצלחת, שתבכו מרוב אושר.