בלוג הציפור

הוא הגיע משיקגו. גוש של מתיקות, קטן ואינטנסיבי, קופצני וצחקני, דובר ילידי של ארבע שפות - אנגלית, עברית, שפת הסימנים, וג'יבריש שוטפת. הנכד הראשון שלנו שנולד מעבר לים עם פרוץ קורונה נחת לביקור אחרי שנה וחצי של דיאלוג אנושי מוגבל ומתסכל דרך מסך הסלולרי... 
עכשיו אפשר להסניף, לגעת, לאמץ חזק חזק ללב.

משהו ברכות התמימה, במתיקות הנשכחת של הגיל הזה, במילים הלא מובנות שאומרות הכול ויותר, בראש הקטן שמונח על כתף, בנענוע ברווזי של ישבן עטוף טיטול, בראשוניות של כל חוויה, הציף אותי ברגע אחד... 
נשביתי בקסם הפליאה!

מביטה מהצד מהופנטת, מקשיבה לכל תנועה, לומדת מילים, מנסה לפענח תנועות, עוקבת אחר הבעות פנים, נוגעת בעדינות שבירה בזרזיפים של נשמה טהורה שמתחילה לפלס את דרכה בעולם שבו כמעט הכול - ראשוני...
תודעת בראשית מדבקת!
רואה איך פתאום ברגע הוא 'שוכח את עצמו', נבלע לתוך חוויה חדשה, נטמע ומתאחד אתה לזמן בלתי מוגבל, הזמן שלו.
תוהה ביני לביני - מתי בפעם אחרונה נטמעתי אני לתוך דבר, כשכל מחשבותיי ודאגותיי וטרדותיי מוסחות? רגעים נדירים בהם תמצית החיים מתרכזת בהוויה רגעית אחת שאין שניה לה... היא החיים, היא העולם, היא הכול.

אני עדה לחוויית החקירה במשמעותה הרחבה והנקייה. רואה כיצד הוא שוהה בהוויה של בחינה מאפשרת, נטולת מגבלות, מעניק לכל דבר שלל משמעויות מעבר למוכר, לשבלוני ולידוע. כל דבר יכול להיות הכול.
תוהה ביני לביני - מתי בפעם האחרונה אחזתי ולו לרגע בחוויה אסתטית שמאפשרת לכוס שתייה להיות כובע, לטיפות מים במקלחת להיות מכשיר דגדוג, לצלחת האוכל לשמש פינת יצירה, לזנב הלבן של החתול להיות חבל קפיצה?... הרי כל דבר יכול להיות כל כך הרבה דברים, אם רק מאפשרים.

רואה את הווית השפע התמימה, שבטוחה שהכול מותר ואין מגבלות, מתפעלת מתצוגת תכלית מושלמת של רצון אנושי וטבעי ל'יותר' ו'עוד' 'ועוד פעם'.
תוהה ביני לביני - מתי בפעם האחרונה ביקשתי עוד חיבוק, כי האחרון היה לי חמים. או דרשתי עוד עוגייה, פשוט כי היה לי טעים. או הוריתי לחתול לילל שוב, סתם כי המיאו נשמע לי חביב. או התעקשתי שעוד משאית תעבור ברחוב, רק כי זה מגניב. שהרי ברור לכולם שאני מרכז ההתרחשות וכל מה שקורה - קורה לכבודי, אני העולם והעולם הוא אני.

רואה כיצד הוא נשטף רגשית, מתענג ונדהם מול אובייקט חדש שעד היום לא ראה כמותו. נראה כי אין מספיק מילים בשום שפה וגם לא צלילים, לתאר את הרגע הזה שבו הוא תופס את משמעותו המטלטלת של ה-גילוי המפעים. 
תוההבינילבין עצמי - מתי בפעם האחרונה התרוננתי מחוויית גילוי אמתית, חדשה. מטעם מוזר שהפציץ לי את כל החושים, ממגע לא מוכר שהעביר בגופי רטטים מוזרים, ממראה שגרם לי לשמוט לסת ולרגלי לעצור מלכת?... כזה חדש, שמעולם לא היה פה לפני הרגע הזה ממש.

רואה איך כל פעולה נעשית בשם הפעולה עצמה - ולא כאמצעי בדרך למטרה. אין לפני ואין אחרי. היא פשוט נכונה ומשמחת עכשיו, וברגע הבא היא כבר חסרת משמעות. נשכחת, נמוגה.
תוהה ביני לביני - מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו ללא מטרה, רק לשם העונג הרגעי וההנאה. בלי שיהיה לי מושג מאיפה זה הגיע ולמה, ובלי לדעת אם ומתי ישוב?... מונעת מדחף נקי טהור לעשות 'את זה' עכשיו - כי זה כאן וזה הזמן, והאחר-כך לא באמת קיים.

רואה את מנגנוני הרעב והשובע, העייפות והעירות, הכעס והשמחה, כל כך מדויקים. כאילו בתוך גופו מסתתרים כפתוריםON  ו OFF -המופעלים חלק כל כך, לסירוגין.
תוהה ביני לבין עצמי - לאן נעלם הדיוק שבי. איך זה יכול להיות שמנגנוני הגוף והנפש שלי מזייפים, חורקים, מתאמצים למצוא את החלקות שבמעברים... את הידיעה שאינה צריכה עזרה ומתווכים.

לתודעת הפליאה הילדית קוראים בבודהיזם 'תודעת המתחיל' (beginner's mind). זוהי תודעה נקייה מכל ידע, מדעות קדומות, משיפוטיות וביקורת, מתפיסות. תודעת המתחיל נוכחת במלואה, חוקרת בסקרנות, חווה ראשוניות ומתבוננת בדברים כפי שהם - לא יותר ולא פחות.

התבוננות פתוחה שכזו מרחיבה משמעותית את מנעד האיכויות שאליהן אנחנו שמים לב, ומגבירה את היכולת שלנו להיות קשובים לצלילים, למראות, לסיטואציות, ולפרטים שלרוב נעלמים, חסרים. היא מחזירה אותנו לנפעמות הראשונית, לשמחה הצוהלת שבדברים הקטנים והשוליים לכאורה, היא מענגת את התודעה - שהתעייפה כבר מעצמה, מעוררת את הדמיון - מנוע החדווה, ומאפשרת לחוות את המובן מאליו - כמסקרן, חדש ומבורך.

אומרים ש"כשהתלמיד מוכן המורה מגיע"... אז כנראה שהגעתי לרגע בו אני מוכנה לקבל שיעורים עמוקים ממורה קטנצ'יק בן 18 חודשים, שבהיותו עברתי מעמידה זקופה של מאסטר - שמלמדת, כותבת ומתרגלת כבר שנים "תודעת בראשית (פליאה)", לישיבת תלמיד מתחיל, נמוכה ומסוקרנת - שרק מחכה... לשיעור הבא.

ועד שנתראה שוב, מתחילה בבהייה חסרת כל מטרה בכוס הקפה שנמצאת לידי, מופתעת מהצבע החום העמוק, מטיפות הקרח שנמס, מצורת שפתיים שצוירה על שפתה העגולה, מאוזן אחת חלולה משעשעת... פליאה!