הם צרחו זה על זו כמו משוגעים
"את לא מבינה אותי, כמה פעמים אני צריך לחזור על זה…" הוא, בטונים נוקשים מדי.
"אני לא מבינה אותך? אתה לא מבין אותי!…" היא, בצלילים צורמים מדי.
ככה, הלוך ושוב, בהתלהמות הולכת וגוברת, פינג-פונג של חרשים.
הטחות הדדיות הציפו כאב ופגיעות, כעס גדול וציניות תורגמו לאלימות מילולית פוצעת.
"אפשר דקה מזמנכם בבקשה?" שאלתי באסרטיביות מרוככת, "רק דקה, אחר כך תוכלו להמשיך בשלכם".
הם עצרו את השצף, והיה לי ברור שאת הפסקת האש הזמנית הזו אני חייבת לנצל היטב.
"אתה אומר ש'היא לא מבינה אותך'… את אומרת ש'הוא לא מבין אותך'… שניכם צודקים!"
חיוך הניצחון הרגעי התחלף בעווית של סימן שאלה.
"אחרי 14 שנות זוגיות ו- 1,000 מריבות אתם כבר יודעים בדיוק למה כל אחד מתכוון. מבינים היטב, אבל פוחדים להודות, כי אם תודו שאתם מבינים, תצטרכו להסכים.. וזה לא קל.
אז במקום להתעסק בבעיה, בסלע המחלוקת, אתם עסוקים בלהאשים – הבעיה שלכם היא לא שאתם לא מבינים, הבעיה שלכם היא שאינכם מסכימים".
הם יצאו לרגע מאזור הנוחות המתבוסס שלהם… ואני חתמתי ב"זה נראה לכם הגיוני?"
שקט של התכנסות פנימה שרר בחלל וסתם את הגולל על מערכת ההשתלחות וההאשמה. היה לי ברור ששניהם מתקשים להיפרד מטיעון 'חוסר ההבנה' שמגן עליהם במשך שנים אך לא פחות מכך מונע מהם להתעסק במה שבאמת חשוב. הייתה לי הזדמנות להוכיח להם שהם מבינים זה את זו יותר ממה שהם מוכנים להודות, ושחשיפת ההבנה ההדדית לא מחייבת אותם להסכים.
"בדקות הקרובות אתם מתחלפים" אמרתי להם, "את תהיי 'הוא', אתה תהיה 'היא'. את מדברת בלשון זכר, ואתה בלשון נקבה. את מדברת בשמו, ואתה בשמה. את מאשימה אותו (כלומר את עצמך) ואתה מאשים אותה (כלומר את עצמך). את מדברת מליבו, הוא מדבר מליבך. הוא מוחה את דמעותיו (שהן דמעותייך)… ואת מבטאת את תסכולו – (שכעת הוא תסכולך).
תחליטו מי מתחיל. אני כאן כדי לעזור לכם. החליפו את שפת המגדר שלכם ונהלו את הוויכוח האחד בשביל השני, הכי אותנטי שאפשר, בכל הכוח… יש לכם הזדמנות חד פעמית לצאת מעצמכם במרחב בטוח, והפטנט הוא לגייס את כל הכישרון הרטורי שלכם, הפעם במטרה להצדיק את הטיעון של הצד השני תוך כדי דיבור בשמו. תסמכו עלי… בואו נצא לדרך".
לקח להם כמה דקות כדי להיכנס לתפקיד, ואז התרחש הקסם.
ראיתי את זה קורה בפעם המי-יודע-כמה. בחסות 'משחק התפקידים' כל אחד ייצג נאמנה את דעותיו של השני. האמת, הם ייצגו זה את דעותיו/תסכוליו/כאביו של זה, טוב יותר מהמקור.
אחרי שנים של ביחד כולנו יודעים מה בני הזוג שלנו חושבים ומרגישים, מה מכעיס ומתסכל אותם, היכן מוסתרים הכפתורים האדומים שמקפיצים אותם… הרי אם היינו צריכים לייצג את בני הזוג שלנו בסכסוך מול צד שלישי היינו משמשים כעורכי-דין מוכשרים וחריפים שלהם. לטובתם.
משחק התפקידים הזה מבלבל את האגו. זה כל תפקידו, לא פחות ולא יותר.
האגו שעסוק רק בלהיות צודק מוצא את עצמו מבולבל… 'את מי הוא/היא אני מצדיק עכשיו? מה אני אמור לעשות עם זה? מול מי אני נלחם ואת מי אני צריך לנצח – אותה, אותו, אותי?…
זה מה שיפה באגו! כשהוא מבולבל הוא מאבד את הראש, הוא מצטמק ונעשה קטן ושברירי, מפוחד וירא מפני עצמו… אז הוא משתתק ומפנה מקום לשיח אחר, לדיבור שלא עסוק בלפצוע ולקחת שבויים.
זה מה שיפה במשחק החלפת התפקידים! הוא משנה לנצח את התקשורת הזוגית בכך שהוא מסיר הגנה מלאכותית מיותרת ועוזר לדלג על שלב ההיתממות והצדקנות שתוקע כל ויכוח זוגי, שלא מאפשר להגיע לשיחה אמתית על מה שחשוב באמת… פעם אחת שיחקתם, תמיד תוכלו לשחק!
חזיתי במו עיניי במאות זוגות שהפגינו כשרון גאוני לבטא בדיוק את מה שמרגיש וחושב הצד השני. כולם, ללא יוצא מהכלל חשו הקלה עצומה כשנוכחו לראות (לעתים בפעם הראשונה בחייהם המשותפים) שבני זוגם בעצם 'רואים' אותם ומבינים אותם יותר ממה שהיו מוכנים להודות עד כה, שהם בעצם לא כל כך עיוורים.
משחק התפקידים הוא סוג של תאטרון אבסורד. החלפת הכובעים לא מתחילה ונגמרת בטקסט אלא מלווה במימיקות, מחוות, חיקויי מבטא וגלגולי עיניים… כך שעל הדרך גם מתגלגלים מצחוק… הרווחתם פעמיים!
נסו בעצמכם ותגלו כמה קל להניח את האגו בצד ולהיות לרגע… השני!
בחיים 'אגו' חשוב, באהבה הוא נשק אכזרי…
"אני לא מבינה אותך? אתה לא מבין אותי!…" היא, בצלילים צורמים מדי.
ככה, הלוך ושוב, בהתלהמות הולכת וגוברת, פינג-פונג של חרשים.
הטחות הדדיות הציפו כאב ופגיעות, כעס גדול וציניות תורגמו לאלימות מילולית פוצעת.
"אפשר דקה מזמנכם בבקשה?" שאלתי באסרטיביות מרוככת, "רק דקה, אחר כך תוכלו להמשיך בשלכם".
הם עצרו את השצף, והיה לי ברור שאת הפסקת האש הזמנית הזו אני חייבת לנצל היטב.
"אתה אומר ש'היא לא מבינה אותך'… את אומרת ש'הוא לא מבין אותך'… שניכם צודקים!"
חיוך הניצחון הרגעי התחלף בעווית של סימן שאלה.
"אחרי 14 שנות זוגיות ו- 1,000 מריבות אתם כבר יודעים בדיוק למה כל אחד מתכוון. מבינים היטב, אבל פוחדים להודות, כי אם תודו שאתם מבינים, תצטרכו להסכים.. וזה לא קל.
אז במקום להתעסק בבעיה, בסלע המחלוקת, אתם עסוקים בלהאשים – הבעיה שלכם היא לא שאתם לא מבינים, הבעיה שלכם היא שאינכם מסכימים".
הם יצאו לרגע מאזור הנוחות המתבוסס שלהם… ואני חתמתי ב"זה נראה לכם הגיוני?"
שקט של התכנסות פנימה שרר בחלל וסתם את הגולל על מערכת ההשתלחות וההאשמה. היה לי ברור ששניהם מתקשים להיפרד מטיעון 'חוסר ההבנה' שמגן עליהם במשך שנים אך לא פחות מכך מונע מהם להתעסק במה שבאמת חשוב. הייתה לי הזדמנות להוכיח להם שהם מבינים זה את זו יותר ממה שהם מוכנים להודות, ושחשיפת ההבנה ההדדית לא מחייבת אותם להסכים.
"בדקות הקרובות אתם מתחלפים" אמרתי להם, "את תהיי 'הוא', אתה תהיה 'היא'. את מדברת בלשון זכר, ואתה בלשון נקבה. את מדברת בשמו, ואתה בשמה. את מאשימה אותו (כלומר את עצמך) ואתה מאשים אותה (כלומר את עצמך). את מדברת מליבו, הוא מדבר מליבך. הוא מוחה את דמעותיו (שהן דמעותייך)… ואת מבטאת את תסכולו – (שכעת הוא תסכולך).
תחליטו מי מתחיל. אני כאן כדי לעזור לכם. החליפו את שפת המגדר שלכם ונהלו את הוויכוח האחד בשביל השני, הכי אותנטי שאפשר, בכל הכוח… יש לכם הזדמנות חד פעמית לצאת מעצמכם במרחב בטוח, והפטנט הוא לגייס את כל הכישרון הרטורי שלכם, הפעם במטרה להצדיק את הטיעון של הצד השני תוך כדי דיבור בשמו. תסמכו עלי… בואו נצא לדרך".
לקח להם כמה דקות כדי להיכנס לתפקיד, ואז התרחש הקסם.
ראיתי את זה קורה בפעם המי-יודע-כמה. בחסות 'משחק התפקידים' כל אחד ייצג נאמנה את דעותיו של השני. האמת, הם ייצגו זה את דעותיו/תסכוליו/כאביו של זה, טוב יותר מהמקור.
אחרי שנים של ביחד כולנו יודעים מה בני הזוג שלנו חושבים ומרגישים, מה מכעיס ומתסכל אותם, היכן מוסתרים הכפתורים האדומים שמקפיצים אותם… הרי אם היינו צריכים לייצג את בני הזוג שלנו בסכסוך מול צד שלישי היינו משמשים כעורכי-דין מוכשרים וחריפים שלהם. לטובתם.
משחק התפקידים הזה מבלבל את האגו. זה כל תפקידו, לא פחות ולא יותר.
האגו שעסוק רק בלהיות צודק מוצא את עצמו מבולבל… 'את מי הוא/היא אני מצדיק עכשיו? מה אני אמור לעשות עם זה? מול מי אני נלחם ואת מי אני צריך לנצח – אותה, אותו, אותי?…
זה מה שיפה באגו! כשהוא מבולבל הוא מאבד את הראש, הוא מצטמק ונעשה קטן ושברירי, מפוחד וירא מפני עצמו… אז הוא משתתק ומפנה מקום לשיח אחר, לדיבור שלא עסוק בלפצוע ולקחת שבויים.
זה מה שיפה במשחק החלפת התפקידים! הוא משנה לנצח את התקשורת הזוגית בכך שהוא מסיר הגנה מלאכותית מיותרת ועוזר לדלג על שלב ההיתממות והצדקנות שתוקע כל ויכוח זוגי, שלא מאפשר להגיע לשיחה אמתית על מה שחשוב באמת… פעם אחת שיחקתם, תמיד תוכלו לשחק!
חזיתי במו עיניי במאות זוגות שהפגינו כשרון גאוני לבטא בדיוק את מה שמרגיש וחושב הצד השני. כולם, ללא יוצא מהכלל חשו הקלה עצומה כשנוכחו לראות (לעתים בפעם הראשונה בחייהם המשותפים) שבני זוגם בעצם 'רואים' אותם ומבינים אותם יותר ממה שהיו מוכנים להודות עד כה, שהם בעצם לא כל כך עיוורים.
משחק התפקידים הוא סוג של תאטרון אבסורד. החלפת הכובעים לא מתחילה ונגמרת בטקסט אלא מלווה במימיקות, מחוות, חיקויי מבטא וגלגולי עיניים… כך שעל הדרך גם מתגלגלים מצחוק… הרווחתם פעמיים!
נסו בעצמכם ותגלו כמה קל להניח את האגו בצד ולהיות לרגע… השני!
בחיים 'אגו' חשוב, באהבה הוא נשק אכזרי…
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
