הזקנים על הספסל (שיעור בפילוסופיה קיומית)

הם יושבים על הספסל בנינוחות שכל כך אופיינית להם
אישה אחת וארבעה גברים שעברו כבר מזמן את ה 80  
מעבירים את הבוקר בבהייה ובשיח 
הפרלמנט הקבוע בגינה.

בדרך למכולת השכונתית אני רואה אותם
מציצה לעברם, מסוקרנת תמיד.
לפעמים חמלה תופסת בגרוני - כשהם בוהים חסרי תנועה.
לפעמים שמחה עולה בי - כשהם צוחקים ומפטפטים כמו מתבגרים שהבריזו מבית הספר.

היום החלטתי לעצור לידם ו... להצטרף
התקרבתי לאט, לא להחריד, וביקשתי רשות לשבת איתם. 
היא שאלה "מה יש לך לעשות עם אלטעזאכנים כמונו?"
חייכתי. ללא מילים.
הם חייכו בחזרה. פינו לי מקום.

ישבתי איתם.
בהיתי איתם.
צחקתי איתם.
דיברתי איתם.
וגיליתי... 
מה זה לחיות את ההווה. מלא. שלם. 

הם לא דיברו על מה שהיה "כי אין מה להתעסק עם מה שנגמר" (הם אמרו לי)
הם לא דאגו למה שיהיה "כי מי יודע אם בכלל נקום מחר בבוקר" (הודו בפני עם קריצה)
הם ישבו. שעה. שמיים מעוננים. אנשים חולפים. בדיחה אחת. חצי תלונה. חיוך אחד
ואז... קמו לאט והתפזרו לשנ"צ 
מסופקים מעוד בוקר לא מובן מאליו... של ביחד.

כמה יפים הם היו בעיניי היום.

מיומנה של "ציפור כחולה" שהצטרפה לספסל לרגע

מתוך: קצרים עם ציפור כחולה, ברדיו מהות החיים - כאן
מאמרים אחרונים