בלוג הציפור

לפעמים השיעורים נוחתים לי על הראש ישר מהשמיים.

בבוקר שישי, ערב חג שבועות היו יותר מארבעים מעלות חום בחוץ ומיליון סידורים לעשות. אז יצאתי נמרצת ועמוסת כוונות פרודוקטיביות למכונית, מיקמתי בזהירות את כוס הקפה הקר שהכנתי לדרך בגומחת הבטיחות שלה, ושמעתי בפעם הראשונה את הציוץ. כלומר את הצווחה החנוקה. זאת אומרת את הצפצוף הרוטט וחסר הישע שקרע לי את הלב לגזרים.

ליד הכפכף השמאלי שלי שעוד נח על האספלט הרותח, היה סרוח גוזל זעיר חסר אונים ועירום כמעט משערות גוף, עם מקור צהוב זוהר, רגליים ארוכות ועקומות מדי ושלושה-עשר גרמים של עדינות פגיעה.

את הפגיעות זיהו גם כמה חתולים שכבר החלו להתקרב לעבר הטרף הקל, ואני כל כך רציתי לעזור לו ולא הצלחתי לגעת ברכותו. הרתיעה שלי יותר גדולה ככל שהם יותר קטנים ועירומים.

מיליון סידורים וגוזל חסר אונים אחד.
עשיתי לחתולים את הפרצוף הכי מאיים שהצלחתי לגייס, ושלחתי לעדי שמטפלת בילדים באמצעות בעלי חיים תמונה בווטסאפ ושאלתי "מה אני עושה?" היא חזרה אלי אחרי דקה, עודדה אותי ברגישות ובחוכמה, סיפקה הוראות חיוניות כעזרה ראשונה והפנתה אותי לווטרינרית ציפורים ברעננה.

המזכירה הקרירה של הווטרינרית לא התרגשה כמוני. "תכניסי את הציפור לאוטו ותגיעי אלינו, קחי בחשבון שהבדיקה תעלה לך לא מעט".

"זה לא הגוזל שלי, מצאתי אותו כרגע ברחוב" גמגמתי. "ואני גם לא יכולה לגעת בו".

"זו המדיניות, תחליטי מה שאת רוצה" אמרה ביובש וסגרה את הטלפון.

נזכרתי בד"ר קליינברג הווטרינר המצחיק של החתולה השמנה שלי… "ד"ר קליינברג, זאת אורלי של רספוטין החתולה השמנה והאפורה, מצאתי גוזל קטן, מה אני עושה?"

"הסיכוי שהוא יחיה כמעט אפסי, ולפי התמונה נראה כי הוא פגום, אבל אם תצליחי לשים אותו בקופסה, לחמם אותו ולתת לו אוכל חתולים רטוב, אולי הוא ישרוד".

החתולים כבר התארגנו במבנה והחלו צובאים עלי מכל הכיוונים. הזעקתי לעזרה את הגור המתבגר שלי שבעדינות מופלאה עטף בחולצה רכה את הגוזל שקיבל בטבעיות את השם ציפ, נשא אותו אל הבית והניח אותו בקופסת נעליים מרווחת.
יומיים ארוכים הוא הוחזק בכף היד של בן זוגי כמו באינקובטור מאולתר ואני הייתי אחראית על הקקי והאוכל. יצור מכוער ומצייץ בקוטן של ארבעה סנטימטרים הלך אתנו לכל מקום – למסעדה, לבית קפה, למסיבה. אפילו בסדנאות האושר ובקורסי המאמנים שלי עשיתי הפסקת האכלה בכל שעה עגולה.

כשגופו התחיל להתכסות שיער ונוצות לקחתי אותו לידיי בפעם הראשונה ומאותו הרגע לא הפסקתי לנשק, ללטף, לשמור. מיום ליום אהבתי אותו יותר. הוא הוציא ממני הרבה רוך ואהבה מהסוג שנעלם מחיי לפני נצח כשסיימתי להחליף חיתולים לגורי האדם שלי.

ציפ הגוזל הפך לציפור שיר מרגשת ויפהפייה – ירגזי בריון, שמנמן ושוויצר שמתמיד בשיעורי תעופה בחלל הבית ומשתמש בראשי כמנחת חירום.

במלאת לו שבועיים הרגשנו שהגיע הזמן. הפקדנו את התינוק המגודל בבית החולים השיקומי לחיות בר בספארי לאימוץ מיומנויות ציפוריות בטרם יפרוש את כנפיו ויחזור אל בני מינו אי-שם בטבע.

פרידה. דמעות. נשיקה אחרונה… געגוע גדול ליצור קטן ואהוב שהפך להיות חלק מהמשפחה… הנה הוא כאן


אהבה!
כמעט בכל הרצאה אני נוגעת בערך ה"אהבה". בהקשר של תודעת אושר – אני מדברת בזכות אהבה עצמית ובהקשר של זוגיות או הורות – אני מדגימה אהבה זוגית או הורית.

רבים מאתנו משלמים מחירים גבוהים מדי בגין היעדר מושג נכון של אהבה, איפה מוצאים אותה, ואיך? ובעיקר מכיוון שאיננו מודעים לעובדה כי יש בעולם לפחות 11 שפות שונות של ביטויי אהבה.

רבים מבלבלים בטעות בין אהבה והתאהבות. התאהבות היא פיזיולוגית-הורמונלית ויש לה תאריך תפוגה. אהבה היא רגש שנבנה לאט דרך התמקדות, התכוונות ועשייה מתמדת.

תופתעו (ואולי תתרגזו) לדעת כי ברגע שמגיח תינוק לעולם, איננו חשים כלפיו אהבה! היולדת אומנם עשויה לחוש רגש של התאהבות שמקורו בהפרשות הורמונליות, אך מרבית היולדות מדווחות על רגשות כגון הקלה, שמחה והודיה. אהבה לתינוק מתפתחת רק אחר כך כשהאם והאב מטפלים בו – מאכילים, מחבקים, מקלחים, דואגים…

אהבה כלפי מישהו אחר, בני זוג, ילדים וחברים – נבנית בעשייה ממוקדת, בהתכוונות מלאה וללא ציפייה לתמורה. היא נתינה ללא תנאי, ונתינה הרי מככבת כמקדם האושר מספר 1 בכל המחקרים.

אהבה כלפי עצמי, עובדת בדיוק אותו הדבר. זה הגיוני, כי מדובר בנתינה עצמית שהשפעתה זהה. 'לעשות אהבה עם עצמי' פירושו להתמקד רק בי לכמה דקות מכוונות ביום. לעשות לעצמי טוב ונעים לבד, בלי אף אחד אחר. להתפנק במשהו מיוחד שאני אוהבת לטעום או ללגום, לפנק את האוזניים והנשמה במוזיקה טובה, לשמוע הרצאה קצרה ביו-טיוב, לצעוד בחוף הים, לרדת על ארטיק מושחת…

הדגש הוא על עשייה ! וכך בהשפעתה המבורכת של נתינה עצמית פעם ביום מתפתח רגש אהבה עצמית. אני מזדהה עם הסובלים מרגשות אשמה וממליצה בהתחלה להתייחס לעשייה זו כתרופה עם פתק מרופא. ההתמכרות לא תאחר לבוא. אני מבטיחה ומזהירה.

כאמור, את התרופה לוקחים פעם ביום, ואם הגיע הערב ועדיין לא הספקתם – חמש דקות ישיבה רגועה במרפסת ובהייה שקטה בשמים, או ריקוד קצר מול המראה, או משחק טיפשי במחשב או לק חדש על הציפורניים… יעשו יופי את העבודה. אני יודעת שאתם עושים דברים כאלה מדי פעם. יופי, תמשיכו, רק תקדשו את הרגע ותתייחסו אליו כאל מחווה עצמית מכוונת ומודעת. זה כל ההבדל. למתקדמים, מותר גם למלמל בלב "מגיע לי"… כי מגיע לכל אחד ואחד מכם! מגיע לכם לאהוב ולטפל בעצמכם! מגיע לכם רק טוב!

יאללה, לכו לעשות למען עצמכם ברישיון… כי מותר ואפשר לאהוב.
ורצוי שתנהלו פנקס של אהבה עצמית – דבר אחד קטן בכל יום ש"אני עושה רק למען עצמי" – לא במקום אף אחד אחר ולא על חשבון אף אחד אחר… רק בשבילי!


______________________
תודה לך ציפ יקר שעוררת בנשמתי את כל הרוך הזה. בזכותך חוויתי חמלה בריכוז גבוה וים של אהבה… לפעמים השיעורים הטובים מכולם נוחתים ישר מהשמיים