דממה דקה זה צוהר


אהוד בנאי שר בבלוז כנעני "זה עולם אלקטרוני, קצת קשה לדבר" ומבטא יפה בעיני את התשוקה האנושית לדבר ועוד יותר – את הכמיהה שיקשיבו לנו.

נורית גלרון שרה את מילותיו הנוגעות-קשות של אביב גפן "אני שונאת אנשים, אנשים חלשים, שבמקום לדבר הם זזים", שתמיד מזכירות לי כמה חשיבות אנחנו מייחסים למילים עד כדי כך שהענקנו להם מעמד של בכורה בתחום התקשורת הבין-אישית.

מחקרים מראים לנו את ההיפך. אנחנו קולטים פחות מ 10% ממה שמדברים אלינו. ועיקר המסר מגיע דרך אינטונציה, הבעות פנים ושפת גוף. בתום כל שיחה אנחנו זוכרים לא יותר מ 60% ממה שנאמר בה, ואחרי יומיים רק רבע מזה.

ואנחנו מתעקשים לדבר. מבט עיניים – מגע – חיבוק – נוכחות – שתיקה – הקשבה – כל אלה מעבירים 90% מכלל המסרים האנושיים ואנחנו מדברים בלי סוף. לחוצים לתפוס מקום בעולם דווקא באמצעות מילים ובכל מדיה אפשרית – בפייסבוק, עם "חברים" שלא פגשנו מעולם. בווטסאפ, דרך שברי משפטים. באס-אמ-אס, בהודעות עם סימנים שנדמה שנתקעו בתקופה שעדיין ציירנו על קיר המערה.

אני לא נושאת דגל נגד הקידמה ושלל ערוצי התקשורת שהיא מאפשרת. מה שבאמת מטריד אותי הוא שהזמינות האין-סופית של השופרות העומדים לרשותנו הופכת אותנו למטרידנים אובססיביים עד כדי מפגע סביבתי ממש.

תודו, אנחנו תופסים לאנשים סביבנו את הראש. ממחזרים "איפה היית ומה עשית?" ברשתות החברתיות בהן הקירות עשויים מזכוכית, אוספים ומפזרים הגיגים בלי אבחנה ובעיקר בלי לבקש רשות. כמויות האינפורמציה הזאת תופסות את הראש.

פעם היינו מתקשרים קודם אם היינו רוצים לבקר מישהו. היום אנחנו מלטפים קלות משטח זכוכית קטן ומיד מבקרים אצל כל אחד. עשרים וארבע שעות ביממה. גם כשהוא יושב בשירותים, צופה בסרט או עושה אהבה.

דיבור מייצר דיבור. כותבים לי אז אני משיבה. משתפים אותי אז אני משתפת. הגיבו לי אז אני שאני לא אגיב בחזרה? נהיה צפוף כל הדיבור הזה. והראש מתפוצץ ואנחנו לוקחים אקמול פורטה על מנת להרגיע. מה שאנחנו צריכים באמת זה הפסקה. או דחוף לייסד את עמותת "הקץ לחפירות". שם זמני.

איך זה קשור לאושר?

לחיות ברווחה משמעותו לאפשר לעצמנו מרווחים. פנו כל יום זמן שקט יקר מפז שבו תפגשו רק את עצמכם. הרווח (תרתי משמע) המובטח והמידי יהיה שקט ורגיעה. תפרגנו לכם דקות של תשומת לב פנימה ובתור בונוס גם תאגרו אנרגיה להמשך המסע.

אם אתם רוצים להיות ממש בסדר, תאפשרו מרווחי שקט לא רק לעצמכם אלא גם לאחרים. זה אקולוגי, זה ירוק, זה מוסרי!

היו זהירים בכל הנוגע לזמנם המוגבל של אחרים בעת שאתם מדברים / כותבים / מסבירים / מתארים / משתפים / מצהירים.

שאלו את עצמכם האם זה באמת נחוץ? דרך בדוקה לדעת היא לשאול את עצמכם האם אתם הייתם מפיקים תועלת או הנאה מכך.

נסו לקצר בהסברים טרחניים. הם רק מעידים שאתם לא סומכים על הקורא או המקשיב.

בעולם דיגיטלי, כל אינטראקציה אנושית שאורכת יותר משתי דקות ועשרים שניות היא אירוע שלקראתו אנשים צריכים להתארגן ולפנות זמן ותשומת לב. אם אתם יודעים שאתם עומדים לנפח לי את הראש בשעה הקרובה תבקשו קודם רשות ותאפשרו לי להיות בפניות אליכם. אם אתם יודעים שאינכם פנויים להקשבה, תגידו לי מראש ואני אשמור את מילותיי לפעם אחרת. כי זה הכי מבאס לדבר מהלב מבלי שהצד השני פנוי עבורי ומקשיב לי באמת.

אני ממליצה לאמץ את מילותיו של מאיר אריאל בשיר ד"ר התחכמות: "אני הולך על הקשבה, דממה דקה זה צוהר". הקשבה אמתית לא רק מרפאת את הדובר ואת המקשיב. היא גם תורמת לירידת מפלס הקקופוניה העולמי. אקולוגי, כבר הזכרתי? 

הזקן ואני

לפני שנים רבות, עוד בטרם שפגשתי את עצמי, הזדמן לי לפגוש אי שם איש זקן וחכם. ישבנו על כוס תה צמחים מנחם ושוחחנו. במהלך השיחה אמר לי האיש כך: "ילדה, יש בעולם שלושה סוגים של אנשים – הסוג הראשון זה אנשים שפתאום בסביבות גיל 30 מרגישים שהם מעולם לא פגשו את עצמם ומחליטים לעשות מעשה ויוצאים למסע של היכרות מחודשת באמצעות סדנאות, מפגשים אישיים והרצאות. הקבוצה השנייה הם אותם אנשים שיודעים שמעולם הם לא פגשו את עצמם אבל זה מפחיד להם מדי לעשות היכרות מחודשת ולכן הם ממשיכים במסע זרים לעצמם. ויש את הקבוצה האחרונה, אלו האנשים שמעולם לא חשבו שעליהם להכיר את עצמם. כולם, ולא משנה לאיזה קבוצה הם שייכים, בהגיעם לגיל 70 הם פוגשים את עצמם ומבינים… השאלה היא כמה שנים של תודעה צלולה מרוויחים או מפסידים בדרך!"

ההזדמנות שלנו לפגוש את עצמנו מצויה בשקט, בהקשבה ולא במילים!​