גם הזוגיות מתה והעולם שותק.
שלושה שבועות על אי לא מוכר. האוכל זר והריחות משונים, המראות הצבעים מזג האוויר הקצב האנשים. אנרגיה ערפילית קסומה מתובלת בגשם חם שכמעט לא פוסק שואבת אותי לתוכה, חסרת שליטה. מחשבות נודדות לתשעה כיוונים, לא מאפשרות אחיזה… אני מרפה.
מנותקת מעבודתי האינטנסיבית המוכרת, מגורי האדם שבגרו, ומפעם לפעם מרגישה כאילו גם אני מנותקת מעצמי. שקט גדול בראש, מרחב חדש נפתח… ימים מתחילים כשהם מתחילים, מסתיימים כשנכון להם, ואני… איתם. חדש לי.
משוטטת עם בן זוגי על טוסטוס קטן ללא כל מטרה בין מרחבים של יערות וביצות וחופים, שטים בקיאק לאיים פצפונים נידחים, יושבים פה, יושבים שם, מנהלים שיחות מזדמנות ולא מתוכננות – עם אנשים מזדמנים ולא מתוכננים בשפה אחרת ובידיים אם צריך, והשיחות קולחות במפתיע עם יצורי-אנוש בגוונים שונים, האוחזים בתפיסות אחרות, ונושאים אמונות זרות מרתקות.
הדיבור מתחיל בנאלי: "מאיפה אתם מגיעים?" וממשיך ניטראלי: "מה אתם עושים בחיים?"
השאלה האחרונה, אני מודה, גורמת לי לרצות להיעלם עמוק באדמה.
כמה הייתי שמחה לענות שאני – עורכת דין או מהנדסת מכונות, אדריכלית או מורה… אבל לא, נגזר עלי לשבור שיניים ולהסביר שאני… חוקרת מוחות ולבבות אנושיים, שאני עסוקה כבר כמעט 20 שנה בניסיון להנגיש לבני אנוש דרך פרקטית פשוטה לאימוץ תודעת אושר, לדיוק מיומנויות חיים, לשיפור מערכות יחסים וליצור-עצמי של אהבה.
ובזמן שהשיניים שלי נסדקות אחת-אחת, אני רואה בזווית העין את החיוך המוכר של בן-זוגי ומרגישה את היד שלו מגששת אל שלי, מרגיעה ומסמנת שהכול בסדר והוא זוכר שהוא בתפקיד "המסייעת של גולני" שתגיע בדיוק ברגע הנכון – כשאסיים לגמגם את 'עשייתי'.
____________
פגשנו בארוחת ערב על החוף זוג צרפתים, הוא במאי קולנוע והיא מפיקת סרטים. אחרי כוס יין אחת וכמה בירות, כשהלב פתוח והרוח טובה מצאנו את עצמנו משוחחים בהתרגשות גדולה ועם לא מעט דמעות, על אושר ואהבה ומוות.
על מזח שוקק סירות עץ שפורקות אספקה באי פצפון נתקלנו בזוג רוכבי אופניים מאוסטרליה. הם הציעו לצלם אותנו ואנחנו הצענו בתמורה לקנות להם שייק קוקוס קפוא והשיחה, כמה מפתיע, נסבה על נשים מוזרות וגברים מיואשים, על אושר אישי וזוגי ועל מערכות יחסים.
שף בודהיסט צעיר שהצטרף אלינו לשולחן התעקש לדבר על מוות, והתפלא איך יכול להיות שאפשר ללמוד להיות מאושר לתמיד ותהה בקול למה אהבה כל כך חמקמקה.
שני אנגלים שהשאירו את הנשים שלהם בבקתות ושתו הכול חוץ ממים תפסו אותנו על הבר לשיחה שנמשכה שעות. יותר נכון יהיה לומר שהיינו די אילמים. היה דחוף להם לשפוך את הלב בחיפוש אחר תשובות על אהבה, על אושר חמקמק ועל המוות שבתוך הזוגיות.
על ראש צוק באי נידח בלב ים אליו הגענו בקושי עם קיאק רעוע וטיפוס מפרך, פגשנו מדריך מוסלמי צעיר מלא חיוך ו שני צעירים מגרמנייה . אחרי שכולנו הסדרנו נשימות וניגבנו זיעה הם התיישבו אתנו על סלע משונן ופצחו גם הם בסדרת שאלות, בתהיות על גברים ונשים ואהבה ו… אושר שנראה, אפילו כאן בפיסת גן העדן, אשליה רחוקה.
__________
לעת ערב, עם כוס שרדונה קפוא בטרסת הבקתה מול הים שנעלם לתוך הלילה לאור נצנוצי סירות שנעות באופק אי שם, הרהרתי בקול בניסיון למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה אותי ימים רבים מאז הגענו לכאן:
איך ייתכן שהגלובליזציה תופסת אותנו גם פה? ואני לא מתכוונת לסמארטפונים ומותגי אופנה אלא לאי-הידיעה של הדברים הכי – אבל הכי – חשובים? בלי קשר למוצא או שפה, לצבע עור או אמונה, כולם כאחד תוהים ביחס לאושר ואהבה בחיים . ועדיין איש לא מבין, איש לא לומד… כאילו גזירת גורל חובקת עולם כופה עלינו להיות לנצח נבוכים.
הוא הביט בי ברכות ואמר "מתוקה, הרי את יודעת טוב ממני שברגשות אין למידה… כלומר יש, אבל כך אנשים חושבים. שכשמדובר ברגשות העניינים תמיד הרבה יותר מסובכים.
"החזרתי מבט אל הים השחור, לגמתי עוד מהיין, וטקסט לא צפוי יצא מפי, כל כך לא צפוי עד שהמילים הקדימו במטר וחצי את המחשבה, ואני לא התנגדתי.
"מביטה שלושה דורות אחורה (מעבר לזה קצת גדול עלי). לפני שמונים שנה העולם היה עסוק בהישרדות, חורבן, איסוף שברים ובנייה מחדש. בעידן הזה לא ממש הייתה פריבילגיה להתעסק ב'שטויות' כמו אושר ואהבה וזוגיות… ובכל הנוגע לחיים ומוות הם לא היו צריכים לשאול, הם חוו על בשרם.
בדור שלפנינו שכבר הקים ובנה והביא לשגשוג בלתי נתפס בכלום זמן, לא היה עדיין מספיק ידע, המחקר היה בחיתוליו. וכשאין הוכחות ואין מספיק ניסיון ומחקר, עדיף אולי לא לשאול שאלות כי תשובות חלקיות הן הכי מתסכלות.
והנה, בעידן שלנו העולם משגשג ומתקדם בקצב מטורף, המוח הפך להיות חוד החנית של המחקר ועמו הגיעו כל כך הרבה תשובות מספקות. המדע יודע היום להגדיר אושר ואת מאפייניו, ואפילו יודע לאתר בלי ווייז את מיקומו וערוציו במוח ואיך ניתן להגיע אליהם בדרך הקצרה ביותר, כלומר בתרגול פשוט וקל. יותר מזה, היום יודעים שההתאהבות המטמטמת, היא בסך הכול סם, וגם שאהבה אפשר לייצר לפי הזמנה ושאפשר לחוות שלמות גדולה בזוגיות ולטפח קרבה אנושית בינו לבינה… יש שפע של שיטות מופלאות לטיוב מערכות יחסים, וכלים נפלאים לדיוק מיומנויות חיים… והכל קל והכל זמין.
אבל… התרגלנו לא לשאול. התרגלנו שאי אפשר ללמוד.
אז במקום לקחת אחריות על עצמנו, ואגב כך על הדור הבא, אנחנו ממשיכים כמו הדורות הקודמים (שלהם הייתה סיבה שלנו אין) לטמון את הראש באדמה".
הוא קם ממרבצו הנוח, התיישב לצדי, חיבק את כתפיי ברוך נתן נשיקה על המצח ואמר… "הביטי לירח המלא שבשמיים… וזכרי שהמצוקה היא האימא של התזוזה. בני-אדם פונים אל הידיעה רק כשנמאס להם לא לדעת, ורק כשמחיר הבורות יקר מדי… יתכן שעוד לא הגיע הזמן?
"אז שאלתי בשקט תוך ניגוב דמעה חומקת… "האומנם?"
מנותקת מעבודתי האינטנסיבית המוכרת, מגורי האדם שבגרו, ומפעם לפעם מרגישה כאילו גם אני מנותקת מעצמי. שקט גדול בראש, מרחב חדש נפתח… ימים מתחילים כשהם מתחילים, מסתיימים כשנכון להם, ואני… איתם. חדש לי.
משוטטת עם בן זוגי על טוסטוס קטן ללא כל מטרה בין מרחבים של יערות וביצות וחופים, שטים בקיאק לאיים פצפונים נידחים, יושבים פה, יושבים שם, מנהלים שיחות מזדמנות ולא מתוכננות – עם אנשים מזדמנים ולא מתוכננים בשפה אחרת ובידיים אם צריך, והשיחות קולחות במפתיע עם יצורי-אנוש בגוונים שונים, האוחזים בתפיסות אחרות, ונושאים אמונות זרות מרתקות.
הדיבור מתחיל בנאלי: "מאיפה אתם מגיעים?" וממשיך ניטראלי: "מה אתם עושים בחיים?"
השאלה האחרונה, אני מודה, גורמת לי לרצות להיעלם עמוק באדמה.
כמה הייתי שמחה לענות שאני – עורכת דין או מהנדסת מכונות, אדריכלית או מורה… אבל לא, נגזר עלי לשבור שיניים ולהסביר שאני… חוקרת מוחות ולבבות אנושיים, שאני עסוקה כבר כמעט 20 שנה בניסיון להנגיש לבני אנוש דרך פרקטית פשוטה לאימוץ תודעת אושר, לדיוק מיומנויות חיים, לשיפור מערכות יחסים וליצור-עצמי של אהבה.
ובזמן שהשיניים שלי נסדקות אחת-אחת, אני רואה בזווית העין את החיוך המוכר של בן-זוגי ומרגישה את היד שלו מגששת אל שלי, מרגיעה ומסמנת שהכול בסדר והוא זוכר שהוא בתפקיד "המסייעת של גולני" שתגיע בדיוק ברגע הנכון – כשאסיים לגמגם את 'עשייתי'.
____________
פגשנו בארוחת ערב על החוף זוג צרפתים, הוא במאי קולנוע והיא מפיקת סרטים. אחרי כוס יין אחת וכמה בירות, כשהלב פתוח והרוח טובה מצאנו את עצמנו משוחחים בהתרגשות גדולה ועם לא מעט דמעות, על אושר ואהבה ומוות.
על מזח שוקק סירות עץ שפורקות אספקה באי פצפון נתקלנו בזוג רוכבי אופניים מאוסטרליה. הם הציעו לצלם אותנו ואנחנו הצענו בתמורה לקנות להם שייק קוקוס קפוא והשיחה, כמה מפתיע, נסבה על נשים מוזרות וגברים מיואשים, על אושר אישי וזוגי ועל מערכות יחסים.
שף בודהיסט צעיר שהצטרף אלינו לשולחן התעקש לדבר על מוות, והתפלא איך יכול להיות שאפשר ללמוד להיות מאושר לתמיד ותהה בקול למה אהבה כל כך חמקמקה.
שני אנגלים שהשאירו את הנשים שלהם בבקתות ושתו הכול חוץ ממים תפסו אותנו על הבר לשיחה שנמשכה שעות. יותר נכון יהיה לומר שהיינו די אילמים. היה דחוף להם לשפוך את הלב בחיפוש אחר תשובות על אהבה, על אושר חמקמק ועל המוות שבתוך הזוגיות.
על ראש צוק באי נידח בלב ים אליו הגענו בקושי עם קיאק רעוע וטיפוס מפרך, פגשנו מדריך מוסלמי צעיר מלא חיוך ו שני צעירים מגרמנייה . אחרי שכולנו הסדרנו נשימות וניגבנו זיעה הם התיישבו אתנו על סלע משונן ופצחו גם הם בסדרת שאלות, בתהיות על גברים ונשים ואהבה ו… אושר שנראה, אפילו כאן בפיסת גן העדן, אשליה רחוקה.
__________
לעת ערב, עם כוס שרדונה קפוא בטרסת הבקתה מול הים שנעלם לתוך הלילה לאור נצנוצי סירות שנעות באופק אי שם, הרהרתי בקול בניסיון למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה אותי ימים רבים מאז הגענו לכאן:
איך ייתכן שהגלובליזציה תופסת אותנו גם פה? ואני לא מתכוונת לסמארטפונים ומותגי אופנה אלא לאי-הידיעה של הדברים הכי – אבל הכי – חשובים? בלי קשר למוצא או שפה, לצבע עור או אמונה, כולם כאחד תוהים ביחס לאושר ואהבה בחיים . ועדיין איש לא מבין, איש לא לומד… כאילו גזירת גורל חובקת עולם כופה עלינו להיות לנצח נבוכים.
הוא הביט בי ברכות ואמר "מתוקה, הרי את יודעת טוב ממני שברגשות אין למידה… כלומר יש, אבל כך אנשים חושבים. שכשמדובר ברגשות העניינים תמיד הרבה יותר מסובכים.
"החזרתי מבט אל הים השחור, לגמתי עוד מהיין, וטקסט לא צפוי יצא מפי, כל כך לא צפוי עד שהמילים הקדימו במטר וחצי את המחשבה, ואני לא התנגדתי.
"מביטה שלושה דורות אחורה (מעבר לזה קצת גדול עלי). לפני שמונים שנה העולם היה עסוק בהישרדות, חורבן, איסוף שברים ובנייה מחדש. בעידן הזה לא ממש הייתה פריבילגיה להתעסק ב'שטויות' כמו אושר ואהבה וזוגיות… ובכל הנוגע לחיים ומוות הם לא היו צריכים לשאול, הם חוו על בשרם.
בדור שלפנינו שכבר הקים ובנה והביא לשגשוג בלתי נתפס בכלום זמן, לא היה עדיין מספיק ידע, המחקר היה בחיתוליו. וכשאין הוכחות ואין מספיק ניסיון ומחקר, עדיף אולי לא לשאול שאלות כי תשובות חלקיות הן הכי מתסכלות.
והנה, בעידן שלנו העולם משגשג ומתקדם בקצב מטורף, המוח הפך להיות חוד החנית של המחקר ועמו הגיעו כל כך הרבה תשובות מספקות. המדע יודע היום להגדיר אושר ואת מאפייניו, ואפילו יודע לאתר בלי ווייז את מיקומו וערוציו במוח ואיך ניתן להגיע אליהם בדרך הקצרה ביותר, כלומר בתרגול פשוט וקל. יותר מזה, היום יודעים שההתאהבות המטמטמת, היא בסך הכול סם, וגם שאהבה אפשר לייצר לפי הזמנה ושאפשר לחוות שלמות גדולה בזוגיות ולטפח קרבה אנושית בינו לבינה… יש שפע של שיטות מופלאות לטיוב מערכות יחסים, וכלים נפלאים לדיוק מיומנויות חיים… והכל קל והכל זמין.
אבל… התרגלנו לא לשאול. התרגלנו שאי אפשר ללמוד.
אז במקום לקחת אחריות על עצמנו, ואגב כך על הדור הבא, אנחנו ממשיכים כמו הדורות הקודמים (שלהם הייתה סיבה שלנו אין) לטמון את הראש באדמה".
הוא קם ממרבצו הנוח, התיישב לצדי, חיבק את כתפיי ברוך נתן נשיקה על המצח ואמר… "הביטי לירח המלא שבשמיים… וזכרי שהמצוקה היא האימא של התזוזה. בני-אדם פונים אל הידיעה רק כשנמאס להם לא לדעת, ורק כשמחיר הבורות יקר מדי… יתכן שעוד לא הגיע הזמן?
"אז שאלתי בשקט תוך ניגוב דמעה חומקת… "האומנם?"
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
