בלוג הציפור

שישי. בוקר מאוחר. יושבת על מרפסת הבר שבריף הדולפינים באילת. משמאלי חברי הטוב שחזה את ה vision המטורף הזה והפך אותו למציאות, לימיני העוזרת האישית שלי וחברתי האהובה שהצטרפה אלי לכנס על עולם העבודה העתידי בו נתתי הרצאה, ומולי שתי נשים צעירות ומסעירות אנרגיה שהכרתי ממש כרגע.

נעימות נדירה עוטפת זמן שאול נטול שעון. שיחה שקטה ושש-בש רץ. אבטיח מרען וקוקטייל קפוא מאשכוליות אדומות ונגיעות ערק עדינות. אדוות הים נעה בקצב מהפנט ודולפינים מפגינים קפיצות ראווה משמחות. כלב נאמן שרוע למרגלותיי מניח ראש על כף רגלי וטווס רברבן מסתובב סביבנו גאה וצווחני. בריזה מעודנת מלטפת את כל הטוב הזה ומוזיקת רקע נעימה מורידה סופית את 'מתג הקידוחים' במוח.

נכנעת לשלווה המבורכת תוך תרגול זהיר של 'בהייה מודעת' * – מבחינה בבהירות בכל תזוזה, שומעת כל צליל, מתמכרת לשירת החיישנים העדינים הפזורים על פני העור, נוכחת לגמרי ועם זאת נאלמת במעמקי ההוויה… שקט גדול.

לידנו התמקמה בינתיים משפחה חמודה שתפסה את עיניי הבוהות. זוג הורים שוחחו זה עם זו בחדווה, ילדה מתוקה כבת ארבע בשמלת מלמלה ורודה, ואחותה בת השנה וקצת מדדה כברווזונת מיניאטורית עם טיטול משתרבב, סביב הכלב שמתחת לשולחן.

ואז זה קרה… בשנייה הכול התהפך – משלוות עולם למלחמת הישרדות.

רגע אחד של חוסר תשומת לב בוגר אפשר לאחות בת הארבע להגיש לקטנטונת כוס יין דקיקה, שננשכה בין שיניי הארנבון המבצבצות תוך שבירת הזכוכית העדינה… ישר לתוך הפה.

לו הייתי במצב צבירה רגיל – כלומר, פריק-קונטרולית בנסיבות מחמירות – הייתי מזנקת מהכיסא, דוחפת את כולם הצידה ומבצעת בפצפונת סדרת פעולות עזרה ראשונה בהן אני מיומנת… אלא ששם, ברגעים של התבוננות נקייה ורב-ממדית, המשכתי לשבת מעט דרוכה, לא מתערבת, מאפשרת למנוסים ממני לקחת שליטה בעוד אני סוקרת את נפלאות התודעה האנושית הכול-כך מורכבת… בפעולה!

הוקסמתי שוב, בפעם המי יודע כמה, מדרכם של בני אנוש ברגעי קצה, מפעולת המוח והתודעה בתנאי שטח ולא בתנאי מעבדה:

הקטנטונת הרגישה שמשהו מוזר קורה ובאינסטינקט טבעי לגמרי פתחה פיה וירקה. בנחת בלי פאניקה. כמו חיה קטנה שורדת המצוידת בחושים בריאים להגנה מפני פגיעה מסכנת חיים.

ככה מתנהל יצור אנוש זעיר וצעיר שמפות מוחו עדיין חלקות ודפוסי תודעתו עוד לא התגבשו – אין פחד, אין דאגה, יש אי נוחות שאפשר לפתור פשוט… ביריקה.

האימא שקלטה את המתרחש תפעלה במיומנות בלתי מודעת, בלתי נשלטת, את כל שלושת השלבים של אדם המצוי בסכנת חיים… אין עם מי לדבר.

זה התחיל בקיפאון (FRIZ) שהתחלף אחרי שנייה בבריחה חסרת כיוון (FLIGHT) והסתיים בפרץ של היסטריה מטורף (FIGHT) שנגרר לפאניקה צווחנית ולסדרת פעולות חסרות כל הגיון… היא תפסה את הקטנה, טלטלה אותה בחוזקה תוך כדי ניתורים פרועים וקריאות בדציבלים מבהילים "הצילו, הצילו, הילדה…".

הקטנטונת שעד לפני רגע היתה רגועה נדבקה בטירוף שהתחולל סביב, התחילה לבכות באימה משתנקת, גופה הזעיר החל לשנות את צבעו לכחול נטול חמצן ומנגנון הנשימה עצר מלכת.

ברגע זה ממש קרה הבלתי הפיך – זיכרון של חרדה נשתל לנצח במעמקי התודעה הטרייה וערוץ חדש ולא מוכר של פחד התמקם במוח הבתולי של הקטנה. שניהם ילוו אותה מרגע זה ולתמיד… אין דרך חזרה.

האנשים שעל החוף נדרכו ברגע וגדודים של גברים זינקו ממקומם בריצת אמוק לעבר ההתרחשות, נחושים לצאת למסע הצלה.

כמה מקסים בעיניי לראות את בני המין הגברי במלוא הדרם, חוזרים למקורות המגדריים ודוהרים בעוז נטול מעצורים להגן, להציל, לשמור על אישה במצוקה וגוזלית-אדם שבסכנה.

האבא וחברי מהריף שמטו הכל ובתנועות בטוחות ומיומנות תפסו את הקטנה בתנוחת שכיבה, בטן פצפונת על כף יד גדולה, אחד ביצע לחיצות קטנות של 'היימליך' והשני ניקה באצבעו את תכולת הפה שעדיין אולי היתה.

שני גברים בוגרים, שקטים וממוקדים, לוקחים שליטה ללא מילים. מפעילים את המוח הקדמי, ההגיוני שהתנסה כבר בכאלה מצבים.

האחות בת הארבע עמדה מהצד מאובנת. פה פעור. עיניים מתרוצצות. מחפשת מישהו שישים לב אליה, שיחבק אותה, שיגיד לה שהכול בסדר, שהיא לא אשמה.

ברגע זה ממש 'זכתה' גם היא בחותם בלתי הפיך. זיכרון האשמה נשתל בה לנצח והמוח חרץ ערוץ חדש של נטישה והלקאה עצמית…מילדה נוכחת מתוקה, הפכה לבוגרת שקופה.

מלצרית צעירה לא איבדה עשתונות לקחה את הכוס ובחנה את תכולתה. שניות אחר כך שבה עם השבר ביד ועם בשורה משמחת "שבר שלם שקע ביין, אין מקום לדאגה".

האמא שעדיין היתה על טורים גבוהים, התמוטטה על הכיסא והמירה זעקות שבר בבכי מרורים… רגש מחליף רגש, אוטומט ההחלמה של המוח לאחר רגעים של איבוד שליטה.

מלצר חמוד בעל תושייה שהשקיף עד כה מהצד הגיע בריצה עם ברד קפוא עבור הקטנות ש החלו לשאוב את הנוזל הצבעוני, כאילו אין מחר, כאילו לא היה דבר… קר. מתוק. מנחם.

ברגע אחד, מוחותיהם הקטנים הפעילו את 'מחיקון-הזיכרון-הרגשי' שעל פני השטח… מנגנון מופלא שבגיל כה צעיר עדיין לא נפגע.

שלוש דקות מרגע נגיסת הכוס ועד לסיום הסאגה – דקות קריטיות בהן אנשים בוגרים פעלו באוטומט דרך מנגנונים הישרדותיים-תודעתיים-עמוקים… בוגרים אחרים ומיומנים הצליחו ליצר מעבר מהיר אל המוח החושב-ההגיוני ולהפוך טירוף זמני לשפיות נשלטת. .. ושתי בובות-אדם קטנות שמוחותיהם החלקים נחרצו לנצח, ורבדי זיכרונותיהן לא ישובו להיות נטולים.

שלוש דקות והריף חזר לסדרו – טווס שב להסתובב מרוצה מעצמו, כלב שוב הניח ראש, דולפינים צחקקו וגלים רחשו. כאילו לא היו הדברים מעולם… האומנם?

 * עוד על בהייה מודעת ורשת הדי-פולט שבמוח – בבלוג "כשבוהים רואים מעבר". לקריאה – כאן