בלוג הציפור

בריזת ערב נעימה משוטטת בשובבות במרפסת תל אביבית קטנה. זולה זרוקה אך מוקפדת עוטפת אותנו באנרגיה טובה. על שולחן קטן מוגשים יין משובח, ויסקי צלול, גבינות מתוצרת בית ומאטיאס וזיתים מתוצרת שוק לוינסקי… הגוף והנשמה מצוידים היטב בכל הדרוש לפתיחת הלב.

זוג חברים אהוב, זוג חדש ולא מוכר ואנחנו, מגלגלים שיחה נעימה 'בין חול לשבת' על מה שהיה ומה שיהיה, על פחדים וחששות, על טיולים וחופשות… על כל מה שעולה.

"ככה זה בחיים, אין ברירה" אומר בכניעה מפתיעה האיש שאינני מכירה "כולנו חייבים לעבור דרך כישלונות כדי להגיע להצלחה".

"מה???" אני מזדעקת בודדה, מול הנהון קבוצתי המסכים עם כל מילה.

ברגע אחד מתחלפת נינוחות גופי בזקיפות נחושה, אוזניי הרפויות מזדקרות כאוזני שדון יערות ירקרק חדור מטרה, חיוך גדול מתפשט על פניי ובדמיוני אני פורסת ידיים לצדדים ומקבלת בברכה עוד "פרה קדושה" הצועדת בטוחה בעצמה ישירות אל עבר… "המשחטה".

אני אוהבת לשחוט פרות קדושות – אמונות העוברות מדור לדור שמקורן אינו ידוע, פרדיגמות שנולדו אי שם והפכו לאמיתות, תפיסות המושתתות על מסורות מקבעות, רעיונות ומשפטים המשרתים את המרחב הקולקטיבי שמעודד מינימום שאלות ומקסימום הסכמה עיוורת… יש שיגידו שככה קל יותר לשלוט, שכך פשוט יותר לחיות.

פרות קדושות לא מעמידים למבחנים, מותירים להן להסתובב בחופשיות ולנהל לנו את החיים.

כמי שעסוקה כבר עשרים שנה בחקר התודעה ובדיוק מיומנויות אנושיות, אני עטה בשמחה על כל פרה כזו ומשתדלת לעשות ממנה מטעמים – כי עם כל "קדושה" שמתמסמסת, נפתח עולם חדש של אפשרויות שהיו חבויות מאחורי דלת חלודה שיד נעלמה נעלה בפנינו הרבה בטרם עמדנו על דעתנו.

"כישלון הכרחי להצלחה" הוא חוזר אל הפרה המוכרת בווריאציה שלישית, מתעלם לחלוטין מסדרת סימני השאלה שאני מפריחה לאוויר:

"האם כל הצלחה בחייך לוותה בכישלון קודם?… למה חייב להיות קשר בין הצלחה לבין כישלון?… האם הצלחה לא יכולה לעמוד בפני עצמה?… והכי חשוב, האם יש בכלל דבר כזה שנקרא – כישלון?" אני חותמת בשאלת פרובוקציה המעודדת שתיקה חשדנית, לאור המחשבה הלחלוטין-לא-מקובלת ש"כישלון" הוא המצאה בלבד, הוא פיקציה סובלת נטולת אחיזה במציאות.

הלסת שלו נשמטת למשמע האבסורד המוצע, ובטרם רוחו שבה אני מנצלת חלון הזדמנויות להתחיל במלאכה. קופצת על פרת הכישלון הקדושה, חושפת ומעמתת ו… שוחטת. ללא כאבים, ללא דם, ללא סבל… בהנאה גלויה ולא מתחמקת. ניסיון כן ונקי להגיש קצה חוט למחשבה חדשה, לתפיסה אחרת.

אני מתחילה…
רוב בני האדם מתייחסים למושג הכישלון באחת משתי גישות:

1. יש את החבורה הוותיקה – זו המעשית, מכוונת המטרה… התופסת כישלון כאי-הגעה להצלחה. סימנתם יעד – פעלתם – לא הגעתם לתוצאה הרצויה – נכשלתם. עובדה!

הסתכלות כזו על החיים מקבעת את האמירה הרווחת ש"אין הצלחה ללא כישלון", שהרי אין אדם בעולם שהציב לעצמו מטרות ויעדים והשיג את כולם בזמן הנכון ובאיכות המיוחלת. ואין אדם שלא חווה הצלחה, אם המשיך לנסות לעבר יעד נוסף והציב לעצמו מטרה חדשה.

2. יש את החבורה הרוחנית – שבחרה בדרך מתוחכמת של מכבסת מילים צבעונית. אצלם המילה "כישלון" הפכה בן לילה ל"שיעור" או ל"אתגר" וצבעו השחור של הכישלון הומר בסגלגל מעושן.

בחירה זו מעניינת בעיני ויצירתית להפליא, אלא ששיעור ואתגר אינם יכולים להחליף כישלון ולו בשל העובדה ש"כישלון" הוא תוצאה, "שיעור" הוא משימה ו"אתגר" הוא אסטרטגית פעולה המניעה לקראת היעד הבא.

כך או כך, הכישלון צורב, כואב, מעכב.

"לא יותר פשוט להיפטר ממנו?" אני שואלת רטורית מבלי להמתין לתשובה… "כישלון הוא פרי דמיון, הוא כלי מלאכותי אכזרי המפעיל ביד רמה את האגו הזללן השוכן בתוכנו – זה שמשמש למדידה ולהשוואה, שמעניק ציונים ותיוגים, שמייצר פערים מתסכלים בין מצליחנים לכלומניקים… ובעיקר מהווה שוט להלקאה מתמדת ולחוסר אהבה עצמית מייסרת."

"אין כישלון!" אני מכריעה ומבקשת מהסובבים הקשבה פעילה.

"חישבו על כישלון שמלווה אתכם. הריצו את הזמן בו עדיין לא ידעתם מה תהייה התוצאה. ושאלו את עצמכם רק שאלה אחת: האם אז, עשיתם את הטוב ביותר שיכולתם לעשות, בהתחשב בנתונים ובידע שהיה לכם, ברגשות, בתקוות ובפחדים שליוו אתכם, במשאבים הזמינים שעמדו לרשותכם… שם?

אם תשובתכם שלילית – אין כאן כישלון אלא חוסר אחריות, עצימת עיניים, ויתור עצמי, חובבנות לשמה… ואם תשובתכם חיובית – אין כאן כישלון שהרי עשיתם את המיטב שיכולתם בנסיבות שהיו, והחיים זימנו לכם תוצאות אחרות עליהן לא יכולתם לחלום.

״שקט… אף אחד לא מגיב. זה הקיו שלי לסיים את מלאכת השחיטה בצורה מקצועית ונקייה:

– כישלון מתייתר ונעלם כשאנו לוקחים אחריות מלאה על מעשינו… בכל רגע נתון.
– אם אין כישלון, ההצלחה היא עצמאית ובלתי תלויה… או שהצלחנו, או שלא, ותמיד יש 'פעם הבאה'.

חיים נטולי כישלונות הם חיים במודעות גמישה היודעת להפריד בתבונה בין 'מוטת השליטה' מוגבלת, לבין 'מוטת האחריות' שבשליטתנו המלאה. היא איננה זקוקה לנתיבי בריחה, מילים וציונים… היא יודעת, שבהיעדר כישלונות אנחנו הרבה יותר מצליחים.

הדיון הסתיים והפרה הקדושה יצאה לדרך בחיפוש אחר הכישלון הבא, שאולי הפעם… ישתף פעולה.

_______________________________

לעיון ב'פרות קדושות' נוספות שעברו ב'משחטה' של הציפור הכחולה:
על איזון בחיים – כאן | על אצילות של מנצחים – כאן