בלוג הציפור

"אני לא מבינה מה קורה לי", היא אומרת לי בשפתיים רועדות ועיניה האדומות לחות ונפוחות. "אני לא מפסיקה לבכות. זה בא והולך בגלים, מרגע שאני מתעוררת בבוקר וככה כל היום. מספיק שמישהו אומר לי משהו, אני בוכה, אני מקשיבה לשיר ובוכה, אני רואה סרט ואני בוכה".

היא שופכת את ליבה ואני מקשיבה.

"אני לא רוצה לבכות, זה מחליש את הסביבה וגם אותי", היא אומרת, ואני לא מתאפקת ומשחילה "את בטוחה?".

היא לא שומעת אותי. ההתייפחות מקהה את שמיעתה. והיא ממשיכה:

"אני מזכירה  לעצמי שיש לי הכול, לא חסר לי כלום, אני מצליחה לשרוד את התקופה האיומה הזאת עם ראש מעל המים, אני בריאה, הילדים בריאים, יש לנו אוכל… וזה פשוט לא עוזר, אני מתפרצת בבכי עוד יותר", היא מסכמת חסרת נשימה ניסיונות עקרים-נואשים למצוא זיק של נחמה.

אם היא הייתה יושבת מולי הייתי מגישה לה אוטומטית את קופסת הטישו שניצבת קבוע על השולחן הקטן בקליניקה, אבל לוקח לי שנייה ואני נזכרת שאנחנו מדברות ב- ZOOM. זה קורה לי המון לאחרונה, מול חברות וחברים, מתאמנים ומטופלים. כולם פתאום בוכים.

הפוסט-טראומה מתחילה לנצנץ כמעט אצל כולנו ומדד הדכדכת מרקיע לשחקים.

גם לעצמי אני מגישה טישו מפעם לפעם לאחרונה. ברגע לא צפוי, בלי התראה, גם אצלי הדמעות זולגות שעות נוספות, עם ובלי סיבה טובה.

האם בכי זקוק לסיבה? האם יש לו חוקים? האם הוא טוב או רע?

לרגל ימים הזויים אלה קבלו הזדמנות לעשות סדר במנהג הרטוב שמטלטל רבים מאתנו ומייצר רגשות קשים ולא הוגנים. יש להצטער על כך שבתום היכרות עם מנגנון הבכי לא תפסיקו כנראה לדמוע ולמרר, אבל יש סיכוי סביר שהבנת תפקידו המיוחד תגרום לכם לא למחות יותר את הדמעות אלא לתת להן פשוט לשטוף את פניכם היפות.

דמעות מנקות את העיניים ומאפשרות ראייה באיכות שונה הפותחת צוהר לקליטה מחודשת של פרטים שלא ראיתם קודם וגם לחוויה רכה ועוצמתית יותר… ממש כמו להביט מבעד לשמשת המכונית שזה עתה הגיחה ממנהרת השטיפה בתחנת הדלק המקומית.

בכי הוא מקפצה מוכחת להרגשה טובה יותר. במחקר המושתת על חכמת ההמונים שנערך בהולנד נמצא שבכי חזק משפר את מצב הרוח ואת ההרגשה הכללית לטובה. ייתכן וזו הסיבה שרבים מאתנו נמשכים לספרים עצובים ולסרטים קורעי לב, כדי לאפשר למנגנון הבכי לעשות עבורנו ריענון והתמרה של מצב רוח מייסר ורע.

בכי עושה עבורנו פירוק מבוקר. כשאנו בוכים חזק וטוב אנו מתניעים את עצמנו באמצעות מחשבות מתדלקות שמוסיפות דרמה ראויה, שמפרנסת את הבכי עד להשתנקות טוטלית המכבה את עצמה. בשלב זה הגוף מגיע לרפיון, המחשבות מתעייפות, הנפש יוצאת לחופשי ואנחנו נופלים למיטה… לשינה מתוקה. הללויה.

בכי ודמעות הם כלי לוויסות רגשות המציפים בבת אחת ובעוצמה גדולה מדי, וגורמים לא פעם לחוויה גופנית לא נעימה. למעשה זהו מנגנון מרתק המופעל על ידי הרגש שאינו מסוגל להכיל את העוצמה ועל כן מווסת את עצמו כדי להקל על הגוף ועל הנשמה… ממש כמו שזיעה מווסתת את חום הגוף בטמפרטורה קיצונית גבוהה.

בכי הוא סוג של כניעה מבורכת למצב ולרגשות שעולים בעקבותיו. הוא מייצר תחושה של הקלה העולה בעת שהמאבק הפנימי הסתיים וחוסר האונים אינו מודחק עוד. הוא סימן לכך שהמלחמה הפנימית תמה אומנם בהנפת דגל לבן ועם שלולית רטובה, אבל בהחלטה נחושה של הגוף והרגש להניח עכשיו, ולפתוח מרחב, לזמן רגיעה.

בכי מפחית רגשות אשם. אם אתם מלקים את עצמכם על כך שאתם בוכים (בהשפעת התרבות, המגדר, או הגישה שעל ברכיה התחנכתם) דעו לכם שככל שאתם בוכים פחות – כך רגשות האשם שלכם גדלים – וכתוצאה מכך אתם בוכים עוד פחות – עד שרגשות האשם הופכים מפלצתיים… וזה עובד גם להפך. במילים אחרות, דווקא הבכי מרסן את רגשות האשמה שלכם, וכשהם מרוסנים אתם יכולים לבכות עוד, ובכך לנצל את הלופ לטובתכם.

ואחרון חביב והמרגש מכולם… בכי מושך תשומת לב חיובית ונחמה מהסביבה.

בכי במהותו הראשונית הוא מיומנות מתפתחת המאפשרת לגורי-האדם הקטנים לקבל תשומת לב, עזרה ונחמה, מהמבוגרים המטפלים והמשמעותיים בחייהם. בבגרותנו אנו משמרים את חווית התגמול המידי של הבכי (לעיתים באופן לא מודע) ועושים בו שימוש יעיל כדי לקבל אמפתיה, סימפטיה, עזרה, מילה טובה, הקשבה – כל הצרכים הבסיסיים שמקופלים בתוך צלילותה של דמעה.

הבכי מושך אלינו אנשים, הוא מקל עלינו ללבות רגשות ולהעמיק יחסים, הוא מחזיר את תשומת הלב האנושית שכל כך חסרה לנו בעידן הזה, בוודאי שבתקופה הזאת, ומאפשר לנו לשקוע ברכות אל תוך לבבות פתוחים וידיים מושטות.

אם אתם בוכים יותר בתקופה הזאת, המאופיינת בריחוק חברתי ובדידות, זה יותר מבסדר. תבכו ותציעו לבכי ידידות.

תבכו, לא חשוב על מה.
אפשר עם חברים ב ZOOM, בכי מאורגן בקבוצה,אפשר לבד מול המראה, שחררו עומס ותקלו על הנשמה
אפשר בזוג, עם או בלי הילדים… תבכו, זה בריא, זה טבעי…
זה חלק מהותי וחשוב מהחיים.