בלוג הציפור

תקרית מטלטלת השאירה אותי חסרת אונים ונשימה, והלמה בי בכאב שחלחל מהעיניים אל הגוף ומשם אל הנשמה. הסצנה גרמה לי לבכות את עצמי ביללות כבושות ובדמעות חמות אל תוך המים הקרים, שהיו מלוחים גם כך.

שבת מיוחדת בחוף בסיני. "שחר נדיר וקסום, ערפילי וסמיך שמפציע לעתים רחוקות בשלהי הקיץ", כך הסביר לי איימן מנהל הקאמפ (בעברית רהוטה פחות), ואני שמכירה ומוקירה היטב את בדידות הבוקר המבורכת, דוחסת חליפת צלילה משקפת וסנפירים לתרמיל גב ויוצאת מוקדם אל הדיונה הרחוקה. שקט מוחלט עוטף אותי, הים שקוף ואפלולי, מבעד לשמים האפרוריים חודרות בקושי קרני שמש ראשונות, והמראה המיסטי קורא לי להמשיך בדרכי... שקטה מתמיד.

לפתע, באופק, מראה מוזר. שיירה ארוכה של דמויות שחורות קטנות צועדת לאיטה בנקיק תלול היורד מההר אל החוף. אני מביטה, משתהה, תוהה. מקווה בכל ליבי שמדובר בעובדים שמגיעים מאיזו עיירה שכוחת-אל שבמזרח חצי האי לעבודתם בקאמפים שפזורים על החוף.

מקווה... ונכנסת לשחות ולשנרקל במים שקטים שחודרים עמוק, משתוקקת לתור אחר שוניות האלמוגים שהבוקר נוצצות אחרת מתוך ים שמנוני-שקוף-מוכסף בגוון שלקוח מהאגדות.

המים הקרירים מעירים אותי סופית. אני שוחה וצוללת, מציצה בריף ובדגים משכימי-קום, ובין לבין זוקפת ראש לשאוף אוויר ועוקבת בסקרנות אחר שיירת הנקודות השחורות שהופכת אט אט לטור ארוך של בני אדם – חלקם גבוהים, חלקים קטנים, חלקם לבושים שמלות וכולם נושאים תרמילים. פתאום מחלחלת לתודעתי ההבנה שככל הנראה מדובר בפליטים שהגיעו מאי-שם, כנראה מסודן, חדורי תקווה ואמונה בטוב ליבם של בני אדם, שמקווים למצוא מקלט, מזון, מים וקורת גג לילדיהם ולעצמם.

ממקומי הבטוח בלב קרחת שונית האלמוגים אני צופה בהתרחשות דרמטית: ערימה של כלבי שמירה דוהרים בנביחות היסטריות אל עבר השיירה העייפה שמתקרבת, ובעקבותיהם רצים בדחיפות המקומיים, אנשי התחזוקה, המנהלים ובעלי החושות שלאורך הרצועה. לא הכנסת אורחים ולא בטיח! קבלת פנים אומללה שאיננה משתמעת לשתי פנים. בטח לא שמחה. 

טרקטורונים של הצבא המצרי מגיעים בדהרה, מקיפים את השיירה שהופכת בן-רגע למעגל צפוף ומתגונן באימה. צעקות, פקודות, דחיפות מכל עבר, ואני מבינה שהמראה הזה מוכר להם, שיש כאן חוקים ברורים באשר למסתננים. 

הילדים מייללים באימה, הנשים מתחננות, הגברים על ברכיהם בחול מציעים להסגיר את עצמם תמורת הגנה למשפחתם – רק לא לחזור לתופת ממנה נמלטו. רק לאכול משהו, לשתות, רק לחיות... להיות.

מחזות כאלה ראיתי עד היום רק בסרטים, הסצנה מוכרת, אבל לא כך, לא בחיים האמתיים, ואני... בוכה! רוצה לעזור, אבל לא יכולה. ידי קשורות ולשוני לא דוברת את השפה. כל התערבות שלי יכולה להפוך אותי לבעיה שיש לטפל בה, וכלא מצרי הוא הדבר האחרון שאני יכולה להרשות לעצמי בימים אלה... ובימים אחרים.

אז אני צועקת את עצמי לתוך המים בתסכול מטורף מעורבב בדמעות. וכמו בסרט זה לוקח רק כמה דקות. המעגל האנושי העלוב מכותר ביעילות, נדחף, מועמס ונלקח מהמקום, אל הגבול? אל התופת? אל מחנות ההסגר?... ואולי, רק אולי למקום מיטיב, אחר... הלוואי!

שקט חוזר לחוף. מים שקופים שבים לאפרוריותם. עננים דוממים נכנעים לקרני שמש ראשונות... החוף מתרוקן מאדם. 

ואני עדיין שתולה במקומי, רועדת ומנסה להשיב נשימה לסדרה. אבל איך אפשר? העולם שעמד כרגע מלכת לא יחזור להיות עבורי כשהיה... לעולם. 

כמה כאב מצאתי ברגעים אלה – כאב על נטולי השורשים, חסרי קורת הגג, הרדופים. כאבם של ילדים ללא עתיד, ייאושם של הורים מובסים. כאב הצועדים בשיירות בהרים או המיטלטלים בסירות רעועות בים סוער – מחפשים מפלט-מקלט, כמהים לחיים קצת יותר טובים, הרבה יותר שפויים.

בתודעתי היומיומית המילה 'חיים' היא היפוכה של ה'מוות'. אבל עבור מי שמזלו לא שפר עליו, כמזלי, לחיות פירושו לשרוד, לפחות עד סוף היום. ואני מבינה, אולי לראשונה, שיש דברים שעד שלא רואים אותם בעיניים, אין דרך להבין את עוצמת הכאב.. את גודל החלחלה.

גוררת את עצמי אל החוף ומתיישבת על החול. מליטה פנים רטובות ממים מלוחים ודמעות, בכפות ידיים רועדות, ומברכת – כמו בכל בוקר, אבל אחרת – "מודה אני", וממשיכה בתפילה חרישית שאת מילותיה אינני מכירה. תחינת אדם לאדם... בקשה מעומק הלב לחמלה בין יצורי אנוש שבסך הכל מחפשים את דרכם... אל השקט.

היום עולה
וכאילו כל מה שקרה לא היה
אבל רק כאילו
כי בי... 
חקוקה לנצח תזכורת להודיה על כל מה שיש לי בחיים
קריאת השכמה להיות טובה יותר, אנושית יותר... עבור מי שאינם יכולים.

__________________