בדרך לאושר עם טימון ופומבה
♦ האם גם בגן העדן עלי אדמות אנשים כמהים לאושר? התשובה היא כן!
♦ האם גם בגן העדן עלי-אדמות אנשים חיים בסבל? התשובה היא כן!
♦ האם גם בגן העדן עלי-אדמות, אנשים מחפשים את האושר במקום אחר? התשובה היא כן!
ואולי השאלה הנכונה שיש לשאול היא – מהו בכלל גן העדן המבטיח אושר עלי אדמות?
למסע החיים חוקים משלו. במהלכו, חולפות שנים עד שאנחנו מצליחים להבין דברים שהיו כאן תמיד, מול העיניים, ממתינים למוחנו המוגבל שיצטרף. חוויה חזקה אחת שנצרבה בגופנו פוגשת חוויה אחרת. הטבעה רגשית מן העבר מתערבלת עם חוויה רגשית בהווה. משהו מתרחש במפגש הבלתי צפוי הזה ומעלה למודעות את מה שהמתין בסבלנות לפרוץ החוצה ביום מן הימים.
ה"יום מן הימים שלי" התרחש בחיי בימים אלה ממש! והתחושה הייתה כמו לשכב באמבטיה של סוכריות קופצות. ממש אקסטזה. וככה זה הלך:
בשנת 1995 צפיתי בבית קולנוע בסרט "מלך האריות" ששינה את עולם האנימציה לבלי הכר.
כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר חודשיים קשים של מלחמה וחרדה מתמשכת לחיי גורי-האדם הלוחמים שלי, שעתיים בדיוק לאחר שהוכרזה הפסקת אש ממושכת, עליתי עם בן-זוגי על מטוס בדרך לאפריקה, לאי זנזיבר.
עבורי זו הייתה הגשמת חלום. בשבילו זו הייתה התרופה היחידה שאיתר עבורי להדברת החרדה שהתנחלה לי בגוף. תרופה האמורה לפעול באופן מידי ובמינימום תופעות לוואי.
יצאנו למסע חדש ומרתק במקום אחר. עם אנשים, צבעים וניחוחות לא מוכרים, נופים עוצרי-נשימה ובעיקר, התנתקות בשילוב עם הזדמנות פז להעמקת חקר האושר. וכבונוס, מפגש מכונן של הטבעות רגשיות רדומות שנחו בקרבי שנים.
אחרי חניות ביניים מפרכות באדיס אבבה ובקילימנג'רו נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי של זנזיבר. אתר מפואר ונוח קצת פחות ממנחת שדה תימן אחרי שיפוץ יסודי. מאחורי השלט המאולתר חיכו לנו שני בחורים שחומי עור עם חיוך ענק על הפנים, ומבין השיניים הלבנות עלה הביטוי שהעיף אותי שנים אחורה: "האקונה מטטה".
ברגע אחד חזרתי לאולם הקולנוע הממוזג, עם הגורים הקטנים, דלי של פופקורן וג'ריקן קולה. "האקונה מטטה" – מלך האריות, טימון ופומבה. השיר המופלא של אז יצא מהסרט וקבל חיים משלו. המילים שמצאו את מקומן הטבעי הן ברכת השלום של ילידי האי. לא 'שלום', או 'ברוכים הבאים' או 'איך הייתה הטיסה', פשוט – האקונה מטטה – 'ללא דאגות'!
באותו הרגע ידעתי שאני הולכת ליהנות.
לאחר כמעט עשור שאני חוקרת את תודעת האושר האנושית, באמצעות השיטה שלי ובעזרת מחקרים מלומדים, הזדמן לי לבדוק את הנושא עם אנשים שחיים בשלווה ובפשטות. כאלה שמבעד לחלון חדרם המאולתר נפרשים מראות של חול לבן מנצנץ כיהלומים, הגובל בים בצבע טורקיז, בינות לעצי קוקוס ופפיה, קופים חביבים ופרות רועות.
בן זוגי ואני יצאנו לראיין מקומיים שחיים בפחונים, לוחמים מסאים בגלימות אדומות, תיירים עשירים מאוד שעסוקים בעיקר ב"חיים הטובים", מקומי אחד שאימץ את זהותו של ג'ק ספארו מ"שודדי הקריביים" וגם איטלקי מסרדיניה, מנהל המלון, שעסוק במשך שנים, בניסיון סיזיפי כמעט, לקדם את יושבי האיים ולאפשר להם חיים מלומדים יותר.
התחקיר היה בסגנון אפריקה – מתחת לסככת ענפי דקל. כוסות של מיץ אבטיח קר. זבובים שבאו להקשיב ו… שום דבר לא בוער!
לכולם הוצגה שאלה זהה: "האם תוכל לחלוק איתי מחכמתך ומניסיון חייך העשיר ולהעניק לי טיפ אחד לחיים מאושרים יותר?"
וכולם השיבו ב: "?are you serious""מעולם לא היינו רציניים יותר. בבקשה תנסה להתרכז, זה חשוב לנו כל כך" התעקשנו עם חיוך זהיר.
נגיעות אנושיות הפכו למפגשים של שיח אנושי בלתי מתוכנן על אושר בחיים. מרגע לרגע השמועה התפשטה באי. במקומות שבהם חלפנו אנשים ניגשו אלינו וביקשו בביישנות לדבר על אושר עוד ועוד…
הסיסמאות היו כל כך מוכרות, ההמתנה למשהו שיביא אתו את האושר, הדאגה, השאיפה והכמיהה ליותר כסף, לשלום, לאהבה ולכוח עליון, נמצאו גם כאן… הופתענו.
כמי שחווים את החיים במרכז הסקאלה האנושית- שגרה מערבית טרודה, הישגיות ולחץ. הנחנו שבשני הקצוות של הסקלה נמצא משהו אחר.
♦ בקצה של האנשים העשירים ממש, חסרי הדאגות לכאורה העסוקים בטיולים, יאכטות, בתי מלון ונופש ציפינו למצוא אושר וחיים חסרי דאגות.
♦ בקצה השני של אנשים פשוטים שמחוברים לטבע, לגאות ולשפל, שחיים מתנובת הים, מתנהלים לצד ג'ונגל פראי, כאלו שהבריזה והשמש מלטפים אותם כמעט בכל יום, ציפינו למצוא אושר וחיים חסרי דאגות.
הופתענו לגלות שגם בגן העדן לכאורה שורה תודעת סבל, הדאגה משתלטת על המחשבות, הפחדים תופסים את הבטן והחיים יכולים להיראות ממש לא משהו.
כמה שאנדרה מורואה צדק באומרו "לעתים קרובות מאוד אנו מחפשים את האושר כפי שאנו מחפשים את משקפינו כשהם מונחים על אפנו".
האושר נמצא בתודעה שלנו. לא התפאורה ומזג האוויר, לא הצבעים, הניחוחות וקצב החיים ביכולתם להעניק לנו את האושר שאנחנו כה מחפשים. האושר הרדום נמצא בתודעה שלנו. מאז היותנו ילדים קטנים. מאמין בנו שנצליח לשחזר אותו ושנהנה קצת יותר ממתנת החיים.
האושר לעולם לא מתייאש, זה אנחנו שמתייאשים!
מתרגשת מהמסע המרתק ומכל מה שהוא עורר אצלי, מודה לכל האנשים הנפלאים והמיוחדים שהיו שם, שהסכימו לשוחח עם זרים גמורים, לפתוח את הלב, לשתף בחלומות רחוקים ולתת לנו הצצה לעולמות פרטיים.
מאחלת לכולנו, לכל בני האדם – מכל הצבעים, בכל השפות ומכל המינים שנה של האקונה מטטה! שנה ללא דאגות!
♦ האם גם בגן העדן עלי-אדמות אנשים חיים בסבל? התשובה היא כן!
♦ האם גם בגן העדן עלי-אדמות, אנשים מחפשים את האושר במקום אחר? התשובה היא כן!
ואולי השאלה הנכונה שיש לשאול היא – מהו בכלל גן העדן המבטיח אושר עלי אדמות?
למסע החיים חוקים משלו. במהלכו, חולפות שנים עד שאנחנו מצליחים להבין דברים שהיו כאן תמיד, מול העיניים, ממתינים למוחנו המוגבל שיצטרף. חוויה חזקה אחת שנצרבה בגופנו פוגשת חוויה אחרת. הטבעה רגשית מן העבר מתערבלת עם חוויה רגשית בהווה. משהו מתרחש במפגש הבלתי צפוי הזה ומעלה למודעות את מה שהמתין בסבלנות לפרוץ החוצה ביום מן הימים.
ה"יום מן הימים שלי" התרחש בחיי בימים אלה ממש! והתחושה הייתה כמו לשכב באמבטיה של סוכריות קופצות. ממש אקסטזה. וככה זה הלך:
בשנת 1995 צפיתי בבית קולנוע בסרט "מלך האריות" ששינה את עולם האנימציה לבלי הכר.
כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר חודשיים קשים של מלחמה וחרדה מתמשכת לחיי גורי-האדם הלוחמים שלי, שעתיים בדיוק לאחר שהוכרזה הפסקת אש ממושכת, עליתי עם בן-זוגי על מטוס בדרך לאפריקה, לאי זנזיבר.
עבורי זו הייתה הגשמת חלום. בשבילו זו הייתה התרופה היחידה שאיתר עבורי להדברת החרדה שהתנחלה לי בגוף. תרופה האמורה לפעול באופן מידי ובמינימום תופעות לוואי.
יצאנו למסע חדש ומרתק במקום אחר. עם אנשים, צבעים וניחוחות לא מוכרים, נופים עוצרי-נשימה ובעיקר, התנתקות בשילוב עם הזדמנות פז להעמקת חקר האושר. וכבונוס, מפגש מכונן של הטבעות רגשיות רדומות שנחו בקרבי שנים.
אחרי חניות ביניים מפרכות באדיס אבבה ובקילימנג'רו נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי של זנזיבר. אתר מפואר ונוח קצת פחות ממנחת שדה תימן אחרי שיפוץ יסודי. מאחורי השלט המאולתר חיכו לנו שני בחורים שחומי עור עם חיוך ענק על הפנים, ומבין השיניים הלבנות עלה הביטוי שהעיף אותי שנים אחורה: "האקונה מטטה".
ברגע אחד חזרתי לאולם הקולנוע הממוזג, עם הגורים הקטנים, דלי של פופקורן וג'ריקן קולה. "האקונה מטטה" – מלך האריות, טימון ופומבה. השיר המופלא של אז יצא מהסרט וקבל חיים משלו. המילים שמצאו את מקומן הטבעי הן ברכת השלום של ילידי האי. לא 'שלום', או 'ברוכים הבאים' או 'איך הייתה הטיסה', פשוט – האקונה מטטה – 'ללא דאגות'!
באותו הרגע ידעתי שאני הולכת ליהנות.
לאחר כמעט עשור שאני חוקרת את תודעת האושר האנושית, באמצעות השיטה שלי ובעזרת מחקרים מלומדים, הזדמן לי לבדוק את הנושא עם אנשים שחיים בשלווה ובפשטות. כאלה שמבעד לחלון חדרם המאולתר נפרשים מראות של חול לבן מנצנץ כיהלומים, הגובל בים בצבע טורקיז, בינות לעצי קוקוס ופפיה, קופים חביבים ופרות רועות.
בן זוגי ואני יצאנו לראיין מקומיים שחיים בפחונים, לוחמים מסאים בגלימות אדומות, תיירים עשירים מאוד שעסוקים בעיקר ב"חיים הטובים", מקומי אחד שאימץ את זהותו של ג'ק ספארו מ"שודדי הקריביים" וגם איטלקי מסרדיניה, מנהל המלון, שעסוק במשך שנים, בניסיון סיזיפי כמעט, לקדם את יושבי האיים ולאפשר להם חיים מלומדים יותר.
התחקיר היה בסגנון אפריקה – מתחת לסככת ענפי דקל. כוסות של מיץ אבטיח קר. זבובים שבאו להקשיב ו… שום דבר לא בוער!
לכולם הוצגה שאלה זהה: "האם תוכל לחלוק איתי מחכמתך ומניסיון חייך העשיר ולהעניק לי טיפ אחד לחיים מאושרים יותר?"
וכולם השיבו ב: "?are you serious""מעולם לא היינו רציניים יותר. בבקשה תנסה להתרכז, זה חשוב לנו כל כך" התעקשנו עם חיוך זהיר.
נגיעות אנושיות הפכו למפגשים של שיח אנושי בלתי מתוכנן על אושר בחיים. מרגע לרגע השמועה התפשטה באי. במקומות שבהם חלפנו אנשים ניגשו אלינו וביקשו בביישנות לדבר על אושר עוד ועוד…
הסיסמאות היו כל כך מוכרות, ההמתנה למשהו שיביא אתו את האושר, הדאגה, השאיפה והכמיהה ליותר כסף, לשלום, לאהבה ולכוח עליון, נמצאו גם כאן… הופתענו.
כמי שחווים את החיים במרכז הסקאלה האנושית- שגרה מערבית טרודה, הישגיות ולחץ. הנחנו שבשני הקצוות של הסקלה נמצא משהו אחר.
♦ בקצה של האנשים העשירים ממש, חסרי הדאגות לכאורה העסוקים בטיולים, יאכטות, בתי מלון ונופש ציפינו למצוא אושר וחיים חסרי דאגות.
♦ בקצה השני של אנשים פשוטים שמחוברים לטבע, לגאות ולשפל, שחיים מתנובת הים, מתנהלים לצד ג'ונגל פראי, כאלו שהבריזה והשמש מלטפים אותם כמעט בכל יום, ציפינו למצוא אושר וחיים חסרי דאגות.
הופתענו לגלות שגם בגן העדן לכאורה שורה תודעת סבל, הדאגה משתלטת על המחשבות, הפחדים תופסים את הבטן והחיים יכולים להיראות ממש לא משהו.
כמה שאנדרה מורואה צדק באומרו "לעתים קרובות מאוד אנו מחפשים את האושר כפי שאנו מחפשים את משקפינו כשהם מונחים על אפנו".
האושר נמצא בתודעה שלנו. לא התפאורה ומזג האוויר, לא הצבעים, הניחוחות וקצב החיים ביכולתם להעניק לנו את האושר שאנחנו כה מחפשים. האושר הרדום נמצא בתודעה שלנו. מאז היותנו ילדים קטנים. מאמין בנו שנצליח לשחזר אותו ושנהנה קצת יותר ממתנת החיים.
האושר לעולם לא מתייאש, זה אנחנו שמתייאשים!
מתרגשת מהמסע המרתק ומכל מה שהוא עורר אצלי, מודה לכל האנשים הנפלאים והמיוחדים שהיו שם, שהסכימו לשוחח עם זרים גמורים, לפתוח את הלב, לשתף בחלומות רחוקים ולתת לנו הצצה לעולמות פרטיים.
מאחלת לכולנו, לכל בני האדם – מכל הצבעים, בכל השפות ומכל המינים שנה של האקונה מטטה! שנה ללא דאגות!
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
