בלוג הציפור

ברביעי האחרון לפנות ערב קיבלתי טלפון מגור-חייל-בכור שלי. "אימא אני גמור" מלמל בקול שבור ומשתנק.  "יואב נמצא הבוקר במיטה שלו ללא רוח חיים" … בדממה שהשתררה שאפתי אויר, התיישבתי ופשוט המשכתי להקשיב. "איך לא הצלחנו להציל אותו? איך לא היינו שם בשבילו? איך לא ראינו?" הוא ייבב מעבר לקו, החייל החזק והקשוח שלי.

החזקתי את עצמי לא להצטרף לבכי קורע הלב, ללא הצלחה יתרה.

"מתוק, את יואב אף אחד לא יכול היה להציל. אתה יודע בדיוק כמוני. הוא הלך לאיבוד כבר מזמן, הוא לא עמד באכזבה שהנחיל לכל הקרובים לו. כנראה לא יכול היה לסבול יותר, הרים ידיים, לקח מה שלקח, שקע בשינה עמוקה ולא קם לבוקר חדש".

יואב היה בן בית אצלי בשנות ילדותו ונערותו. הוא היה ילד מיוחד כזה – אחר, לא סטנדרטי, פרוע, מנסה, מחפש, תוהה. ילד מיוחד ורגיש שבחייו הקצרים זכה רק לביקורת קשה ושיפוטיות אין סופית על כך שהוא לא נורמלי, על כך שהוא מביא עמו רק בושה. כולם היו חסרי שביעות רצון ממנו כשכל חטאו היה בקשת אהבה ותשומת לב בדרכו הלא שגרתית.

יואב הפך להיות ילד שקוף. אין ספור פעמים אספתי אותו בלילה מהרחוב, נתתי לו מיטה חמה, אוכל ובעיקר חיבוק עוטף והקשבה. הוא היה כל כך עייף מ"להיות לא בסדר", מותש מלחפש אהבה. ואז הוא נעלם לכמה שנים. שמעתי שהתדרדר לסמים, שהלך לאיבוד. חודשים רבים ניסיתי להתחקות אחר צעדיו הלא צפויים ולא הצלחתי ולבסוף הנחתי.

לפני עשרה ימים, בשעת ערב מאוחרת נשמעה דפיקה בדלת. ניגשתי לפתוח. הוא עמד שם, גבוה ויפה, בלונדיני עם שיער ארוך וזקנקן כמו שהצעירים הולכים היום, מחויך מאוד ובאופן לא צפוי גם רגוע. כל כך שמחתי בו.

שוחחנו בנחת. הוא סיפר לי שהחיים טובים אליו. שמצא עבודה. שעבר לגור עם שותפים בבית משלו. ו… כך הוא אמר – "טוב לי"!

ביקשתי ממנו שישמור על קשר ושלא יעלם. הוא הבטיח… ולכאבי הרב, לא הצליח לקיים.
זה אולי לא נראה כמו ניוזלטר על אושר כי המילים אינן קלות לאף אחד מכם. אבל הוא כן!

שנים רבות אני מלווה אנשים בדרך לאימוץ תודעת אושר, פגשתי לא מעט הורים שאיבדו את הקשר עם הילדים שלהם, מורים שוויתרו, חברים שהרימו ידיים – כי אותם ילדים היו "פרועים מדי", "חוצפנים מדי", כי "ההתנהגות שלהם לא מקובלת", ו"הם עושים בושות", כי הם נגעו באלכוהול ובסמים וזה "ממש קו אדום שעליו אין סליחה", ובעיקר כי הם "לא כמו שההורים שלהם רצו שהם יהיו!"קוראיי היקרים, הורים והורים לעתיד, תודעת אושר מתחילה בלהסתכל על עצמנו:

• האם אנחנו כל כך מוצלחים, טובים, מושלמים שאנחנו מנסים לשכפל את הדור הצעיר בדמותנו?
• האם אנחנו כל כך יודעים מה נכון, וטוב וראוי, שאנחנו מעיזים לבקר ולשפוט את השונים מאתנו?
• האם אנחנו באמת יודעים מה טוב לילדים שלנו, כשאנחנו בקושי יודעים מה טוב לנו בעצמנו?

אני יוצאת לרגע מהאזור השקט והנעים בו אני נוהגת להעביר מסרים… 

הפעם אני זועקת לראשונה בחיי – בבקשה תלמדו להיות מאושרים! 

כשאתם מברכים את הילדים שלכם ב"רק שתהיו מאושרים" תביטו לרגע פנימה ותשאלו את עצמכם האם אתם כאלה? ואם אתם לא, תזכרו שאין להם מושג איך עושים את זה… רק הורים שחיים בתודעת אושר בעצמם ויודעים כיצד ניתן לאמץ אותה יכולים להנחיל לילדיהם את המתנה היקרה כל כך לחיים שפויים, מחויכים ומאוזנים. בבקשה תלמדו להיות מאושרים, תעבירו את זה הלאה לילדים שלכם שמתבוננים מן הצד ולומדים מכם איך נכון לחיות. גם כך לא קל להם בעידן המבולבל לתוכו נולדו.

הילדים שלנו אינם זקוקים להטפה כיצד ומי הם צריכים להיות. לא חשוב להם להיות מובילים (זה חשוב לנו), לא חשוב להם להיות מצטיינים (זה חשוב למוניטין של בתי הספר), לא חשוב להם להיות מושלמים (זה עבור השכנים)… כל מה שהם מבקשים לעצמם הוא חיבוק ושנקבל אותם כמו שהם – צעירים שמחפשים את הדרך ואת המיוחדות שלהם בחיים!

• ציונים ותעודות הם יוכלו להשלים אחר כך – לאהבה וביטחון לא יהיה מועד ב'.
• התנהגות לא קונפורמיסטית תתעדן בבגרותם –הביקורת שלנו כלפיה היום, לא תשכח לעולם.
• את החורים של העגילים באוזניים ניתן יהיה לסגור – החור בלב יוותר לתמיד.
• שיער ארוך ולבוש זרוק אפשר יהיה לתקן מחר בחמש דקות – אך לתיעוב העצמי לא תהיה תרופה.
• הבלגן בחדר ובילקוט יעלם כנראה בצבא ובחיי שותפות עתידיים – השיפוטיות ואי הקבלה ילוו כל החיים.
• ההשתוללות וההתנסויות הלא מקובלות יתחלפו ביצירתיות ואומץ – אובדן התעוזה יהיה שם לנצח. 

אם הם לא מתנהלים בדרך בה אתם בחרתם… תזכרו שייתכן כי עבורם ממתין מסלול אחר, כזה שאינכם מכירים ואין לכן כלים לצפות אותו. אם הם לא בדיוק כמו שחלמתם שיהיו… תזכרו שהם לא מחויבים לחלומות שלכם, הם עושים את צעדיהם הראשונים במסע האישי שלהם… אם הם לא חושבים כמוכם… תיהנו מחשיבתם הלא מוכרת, היא הקסם הפרטי שלהם.

תצפו בהם בפליאה, השתדלו לא להתערב יותר מדי… תאהבו, תחבקו, תקשיבו ובעיקר תשמחו בהם! קבלו אותם כמו שהם, תהיו נוכחים, רק אל תתנו להם ללכת לאיבוד! זה לא חשוב לאן הם הולכים, העיקר שיישארו קרובים ושידעו תמיד שיש עם מי לדבר מבלי שיבקרו וישפטו אותם. שידעו שהם אהובים והכי חשובים בעולם עבורכם!… הסבלנות והסובלנות תשתלם.

תלמדו להיות מאושרים ותנחילו תודעת אושר לילדים שלכם.

אל תשלו את עצמכם, למילים אין כיסוי, למעשים יש!

הם עומדים מהצד כל חייהם ומתבוננים בכם – זו דרכם של ילדים ללמוד חיים! 



משחררת את יואב לדרכו, נפרדת ממנו באהבה, מתגעגעת ומבקשת סליחה על שלא הצלחתי להציל אותו מעצמו ומכל מי שבז לו כל חייו… נוח על משכבך בשלום ילד יקר ואהוב! את השיעור הגדול שלך נתת לנו – צוואת הילד שחיפש קבלה!