בלוג הציפור

לפני שבועיים הובלתי לניתוח בהול. אין זמן לחשוב, אין זמן לעכל. סרט רע שנסחפתי לתוכו חסרת שליטה.
הימים הראשונים היו קשים מנשוא. פיזית, רגשית ופרקטית – כאבתי בטירוף והותשתי מקוקטיילים של משככי כאבים. נפרדתי בעצב מארבעה איברים פנימיים אהובים. ביטלתי פגישות, דחית קורסים ואימונים. המוח הפך סלט, איבדתי מילים. מיקוד נעלם מחיי, מחשבות הפכו עננים שקופים. ובעיקר, באופן די מזעזע וממש לא מוכר – מצאתי את עצמי זקוקה לעזרה… ברגע אחד הפכתי ממלכה שולטת לאישה תלויה!

רק כותבת את המילה 'תלות' וכבר הגוף שלי מאדים, מגרד ומפרכס בעצבנות… אין מצב. מה פתאום, אני?

אני שיכולה הכול לבד, לא צריכה עזרה מאף אחד. עצמאית מגיל אפס, איתנה מאז ומתמיד. מפיקה, מזיזה הרים, כותבת, יוצרת, מלמדת, מרצה. מגדלת לבד שלושה גורי-אדם כבר 25 שנה. מתחזקת קהילה של מאות מתאשרים ומכוילת תמיד להגיש עזרה… מוצאת את עצמי מדדה כמו ביצת-קינדר מגושמת, נושמת בקושי, מעוררת חמלה.

ביום השלישי לניתוח, אחרי לילה לבן דואב וחסר מנוח, התחננתי פשוט להיעלם – הכאב היכה בי בכל הכוח, הפכתי גווייה אילמת שגונחת בדמעות, זקוקה לעזרה ולא מעיזה, מתכווצת מבושה… איום ונורא… אני תלויה! אז אטמתי תריסים לחושך מוחלט בחדר השינה, הפעלתי מאוורר תקרה, השתחלתי בזהירות מגוחכת למיטה, חיברתי אזניות לסלולרי, הנחתי ידיים מעל החלל הפצוע שנפער בי, וצללתי ל'מדיטציית ריפוי נשית' – כמעט ארבע שעות של מוזיקה שמימית.

עפתי…
לא בגלל המוזיקה הנפלאה, לא בגלל שהחדר הפך למערה חשוכה ומגוננת וגם לא הודות לקוקטייל משככי הכאבים המוגזם שרקחתי לעצמי בנדיבות יתר… עפתי כי פרסתי את ידי המכונפות לצדדים ובמקום להמריא מעלה (קצת קשה במצבי) התעטפתי בהן ברכות וחיבקתי בזהירות את גופי המפרפר… הרפיתי איברים, נשמתי עמוק וללא כל התרעה גאתה ממעקי נשמתי יללה זרה ולא מוכרת, אליה חבר בכי מצמרר.

בכיתי…
על התינוקת שננטשה בת שנתיים והפכה בעל כורחה ל'אימא' בוגרת וקשוחה.
על הילדה הקטנה שחונכה באדיקות עקבית להיות אישה עצמאית, חזקה, לא תלויה.
על הילדה הבוגרת שלמדה בדרך הקשה שלהישען ולהניח ראש זה מסוכן, זה בזיון, זו חולשה.
על הנערה שיצאה לעבוד ולהתפרנס מוקדם מדי, קשוח מדי, ללא היסוס וסימני שאלה.
על האישה הצעירה שנלחמה על מקומה בעוז רוח מבלי להפגין קושי או לבקש עזרה.
על האישה הבוגרת שפרנסה לבד, גידלה לבד ילדים ואח ואימא.
על זאת שסיפרה לעצמה בנחישות שקרית מזהרת שכך בדיוק צריכה להיראות הדרך.

בכיתי, כי הבנתי בפעם הראשונה בחיי… כמה מחירים שילמתי על הימנעות מתלות . על דבקות עיקשת בהוויה של "לא זקוקה לאף אחד… יכולה הכול לבד". על אמזונה עיוורת מצומצמת רגשות שהושתלה במוחי, הרבה לפני שעמדתי על דעתי.

בחסות החשכה והנשימות, בחולשת הגוף והרוח, הצלחתי להביט באומץ עצום-עיניים במילה 'תלות' – הפעם בלי לבוז לה, בלי לשפוט. ללא גידופים והאשמות. לא בורחת, נוכחת לגמרי, בודקת מחדש בעיניים אחרות, חזקה בחולשתי, לא מפחדת לשאול שאלות.

האם לבחור בתלות זה כל כך רע?
ומה בדבר הרווחים שמתקיימים דווקא בהיותה?

לאט. בהיסוס. חוששת להתעמת עם פרדיגמה לוחמנית, עם שדים רדומים.
בוחרת לעצמי מושג חדש 'תלות מודעת', זה מרגיש לי נכון יותר, ואפילו קצת נעים.
פותחת במשפט קטוע ומחפשת לו סופים.

"לחיות בתלות-מודעת, זה… "
לפנות מקום גם לאחרים.
לאבד שליטה ולאתגר את הפחדים.
להניח ראש ברכות, להרפות איברים.
לתת לילדה הקטנה לצאת קצת לשחק במרחבים.

"לחיות בתלות-מודעת, זה… "
לעצום עיניים וליפול אחורה, שברירית ובטוחה.
ליהנות מראש נקי, מהפסקות של מנוחה בין ריצה לעשייה.
להקל על עצמי, להתמוגג מלבקש/לקבל עזרה.
ובעיקר לתת לאוהביי הזדמנות נדירה לתרגל לצדי… נתינה.

צלילי המדיטציה נמוגו, שוכבת במיטה, עוברית-מותשת-נטולת-תנועה. נפרדת בהשלמה מהצורך בשליטה בזמן שדמעות מוצאות את דרכן אל הכרית בהכרת תודה גדולה – על הזדמנות מבורכת לחקור את החולשות המודחקות שבי, ועל ההבנה המשחררת שהפחד 'להיות תלויה' שייך לאימי האהובה ומעולם לא היה שלי… הרפיתי ונשארתי שלמה.

קוראי הנאמנים אתם הראשונים (וככל הנראה גם האחרונים) להיות עדים לווידוי הבא… 'בפעם הראשונה בחיי – אני רוצה להיות… תלויה!'

יתכן שבשוך השפעתם של משככי הכאבים ובנפול התפרים, אחזור לסורי. אך בינתיים, ברגעים אלה ממש, אני קדה קידה עמוקה בפני אישה אחת תלותית ומבורכת… אני! 🙂