בלוג הציפור

"אני אף פעם לא בסדר," הוא אמר לי כשדמעות חונקות את גרונו.
"אני אף פעם לא בסדר," הוא לחש מבויש, עייף מהחיים ובעיקר מעצמו.

והוא רק בן… עשרים.

להיות בסדר! צמד מילים אכזריות וחסרות אחריות, המקטלגות בני אדם בהתאם לסקלה של ציפיות מעורפלות, הנקבעות על ידי… מי? ועל בסיס … מה? ואיך ייתכן שאני יכולה להיות ממש בסדר בעיניי אחד וממש לא בעיניי אחר? ועד כמה שאני משתדלת, איכשהו תמיד יוצא שאני לא מספקת את הסחורה המיוחלת?

מכבש השאלות היתומות-דוממות הצליף בי בכל הכוח למראה הצעיר המופלא והרגיש שישב לצידי, תוהה וטועה, מיואש וחולה, מרוב ניסיון להיות נכון וראוי וטוב, קודם בעיניי אחרים, ורק אחר כך בעיניי עצמו… ללא הצלחה.

רגשותיי המצולקים מפעם שנטמנו לפני שנים במרתפים, עלו בבת אחת במעלית התודעה אל עבר המודעות הבוגרת שטעתה לחשוב שהיא כבר התגברה. גלים של כעס טלטלו את גופי בחוסר שליטה ובטני התהפכה ללא רחם, זועקת את זעקתה של הילדה שתמיד ניסתה להיות בסדר ואיכשהו זה אף פעם לא יצא… כמו שצריך ונהוג ונכון… בעיני החברה.

הגשתי לו גליל של נייר טואלט רך כדי שינגב את פרץ דמעותיו שהספיקו לטבוע בחולצתו הכהה נטיפי רטיבות שהתגבשו לסקיצה מלאת אמירה, תוך שאני מנסה להצניע את סערתי הפנימית, ולהוציא את עצמי מהסיטואציה, כמו שידעתי שאני צריכה.

הזמנתי אותו לצאת לגינה לשיחת שמש נעימה, כדי לאפשר לעיניו להתייבש ולעצמי להירגע. וכששנינו השבנו נשימה לסדרה, חזרנו אל הכורסאות האדומות שהמתינו סבלניות להמשך השיחה.

"מה זה להיות בסדר?" שאלתי אותו ביודעי שהסיכוי לתשובה הוא אפסי. ולא משום שהוא נטול יכולות, אלא מכיוון שאין לשאלה הזאת תשובות מספקות.

הוא משך בכתפיו תוך שהוא מחזיר לי את תפוח האדמה הלוהט לידיים, כאילו היה כדור משחק, "אולי את יודעת… מה זה להיות בסדר?" שאל ו… שתק.

____________________


מה הופך אדם להיות בסדר?

שאלה שמעסיקה את כולנו כיצורים חברתיים, ואותי אישית גם בהיבט המקצועי… האם אני בסדר?

עד היום מצאתי רק תשובה אחת שמורכבת משתי שאלות שחשוב לשאול בזמן ההתרחשות הנדונה, או מיד עם סיומה:

1. האם אני עושה את המיטב, עכשיו או בכל רגע נתון?

2. האם אני פוגעת במישהו, או עושה את זה על חשבון אדם אחר?

אם עניתי על השאלה הראשונה כן. אני עושה את המיטב…

ולשאלה השנייה תשובתי היא לא. אני לא פוגעת באף אדם ולא לוקחת מאף אחד דבר…

סימן שאני בסדר!

ואם לא כך עניתי,  סימן שאני לא ממש בסדר, אבל זה ממש לא נורא, כי אני תמיד יכולה להיות יותר בסדר… אם רק ארצה מספיק, כבר בפעם הקרובה.

וחשוב כל כך להבין ש"לעשות את המיטב" אינו אומר לעשות את הטוב-האידאלי-המושלם, אלא לעשות את 'הכי טוב' שאנחנו יכולים בכל רגע ורגע. תוך הבנה בסיסית, שאנחנו לא יכולים תמיד להצליח ולעמוד, אפילו ב"מיטב" – כי לפעמים אנחנו עייפים ופגועים, פוחדים ומבוהלים, מותשים ועייפים, תוהים ומבולבלים… כי אנחנו בני אדם הכפופים ליכולות אנוש שאינן תמיד במיטבן.

ולמרות זאת, אם תשאלו את עצמכם את שתי השאלות הפשוטות האלה – תגלו שאתם בסך הכול די בסדר רוב הזמן!

___________________

סיימתי תשובתי, שהצליחה באופן די מפתיע להרגיע גם אותי.

"אני מרגיש שאני עושה את הטוב ביותר וכמובן שאינני פוגע באף אדם… אז אני בסדר?" הוא שאל בתמימות ילדית מתוקה ולא צפויה, המצפה לחיבוק אימהי, להכלה, לקבלה.

"אתה הכי בסדר שאני מכירה ושאף אחד לא יגיד לך אחרת. ולא כי אתה מורם מעם, ולא כי אתה המיוחד שבאדם, אלא כי אין אף אחד בעולם שיכול לתייג אחר על סקלת ה'בסדר'… רק אתה יכול לעשות את זה עבורך. זוהי תהייה מוסרית שאתה עורך מול יצור אחד ויחיד… עצמך".

"אז בעצם אין 'בסדר' אוניברסלי מוסכם, אלא רק דרך פרטית לדייק את עצמנו כבני אדם. ואם כולנו נקפיד לעשות את המיטב וניזהר לא לפגוע, אז העולם יהיה… הכי בסדר בעולם!" הוא חייך בשובבות ממיסת לב, כפף למעני את מלוא השני-מטר-גובה שלו, העניק לי חיבוק אוהב ואמר ברכות מפתיעה "שלא תחשבי… ראיתי את העיניים שלך מבריקות ושמעתי את קולך מפרפר… אני לא מתכונן לשאול אותך דבר, רק מקווה שגם את עכשיו שלמה יותר…" והלך לדרכו מותיר אותי עם אורלי הקטנה שכל-כך הופתעה מעצמה, עד כי שכחה כמה גדלה בינתיים ו… התחזקה.

תודה לצעירים שבהיותם, מצליחים לרפא גם פצעים מתקששים החבויים… אי שם! 

ולמי שרוצה את השיעור הקטן גם בווידאו בייתי, הנה הוא כאן