אני רואה לך בעיניים
הוא הישיר מבט צעיר ושאל אותי בלי להתבלבל, "איך אני יודע שאני אוהב באמת?"
ואצלי נפקחו העיניים והסתכסכו הגבות, וזוג קמטים מוכרים ואהובים נחרשו ביניהן במבט השמור למקרים בהם אני 60% לא יודעת מה לענות ו 40% תמהה על הרעיון שעומד בכלל מאחורי השאלה. אני רגילה שמתקילים אותי בשאלות על אהבה בכל הזדמנות ובכל מקום, אבל לאתגר כזה לא זכיתי עד היום. שהרי לכאורה, כשאוהבים – אז אוהבים, וממתי אנחנו צריכים אישור לאחד הרגשות היותר עוצמתיים שמלווה אותנו בחיים?
איך אני יודע שאני אוהב באמת?
הוא שאל שוב, מתעקש לקבל תשובה מהירה, מדויקת, מלומדת. ואני… תוהה.
הבטתי בו, בבחור היפה שעמד מולי, וביקשתי ממנו לשבת לצדי, ובמקום לחרטט תשובה בניחוח עמוק ומבטיח, נקטתי בצניעות מתבקשת והמרתי אותה בפינג-פונג שאלות… כך אני אוהבת:
"משום שאין לי תשובה אינטליגנטית ומוכחת להגיש לך, אני מציעה שנחקור ביחד כל מילה בשאלה… לפעמים כשמפרידים מילים מתרחש קסם, והניצוץ המיוחל צף ועולה מבין הרווחים".
הוא הזדקף בעניין, הניף גבה בתמיהה ולקח נשימה עמוקה לקראת הסשן הלא צפוי שאליו נקלע, רק משום שאני – היודעת לכאורה – נותרתי נטולת תשובה.
התחלתי לפרק מילים.
"איך אתה… יודע?", שאלתי אותו.
"לא יודע", הוא ענה מיד.
"איך אתה אוהב?", שאלתי אותו.
שפתו התחתונה ליחכה את העליונה, אך הוא נותר שקט.
"איך אתה יודע שאתה אוהב?", המשכתי.
"אני מרגיש", הוא שלף והתנשף בהקלה כאילו ענה נכון על תשובת מיליון הדולר.
"איך אתה יודע שזו האמת?" הקשיתי עליו בכוונה.
"הלוואי והייתי בטוח שהאמת היא אמתית, ולא עוד תעתוע של מחשבה לא מציאותית", הוא השיב באומץ ובכנות בוגרת מרגשת.
"אז, איך אתה יודע שאתה אוהב באמת?"
הוא שתק!"
זה בסדר, אתה בסדר", אמרתי ולקחתי את ידו בידי. "הידיעה היא סלקטיבית, הרגשות הם סובייקטיביים והאמת היא בעיניי המתבונן." פרשתי את משפט המחץ שניקה את המרחב שבין המילים, ולא פחות מכך, שחרר אותנו מקלישאות בנאליות ופינה מקום לחשיבה מקורית ולא סטנדרטית, לחיפוש מענה שיהפוך להוויה שתאפשר לבחור הצעיר והיפה שמולי לקבל תשובה מספקת לשאלה מטרידה.
"מפירוק המילים לא תצמח לנו ישועה." אמרתי לו, וחיפשתי דוגמה ממחוזות אחרים שחסינים בפני הסרטים שהתודעה שלנו מקרינה 24/7 במטרה לגונן על נפשנו הרכה מאכזבה ופגיעה אנושה.
"כשאתה מביט בעיניים שלה, מה אתה רואה?" שאלתי אותו.
"את הנפש היפה שלה", הוא ענה לי מהר מדי בסטיקר שחוק לעייפה.
"אתה לא רואה את הנפש שלה", החזרתי לו ברכות אסרטיבית, "אתה לא יכול לראות את הנפש שלה כי היא לא שם. זה רק נדמה לך. גם הנפש שלך לא יושבת בעיניים שלך ומחכה שאחרים יציצו בה כמו בחלון ראווה. בעיניים שלה, בדיוק כמו מול מראה, אתה רואה את עצמך".
"תמשיכי," הוא הנהן בראשו.
"וכשאתה רואה את עצמך דרך העיניים שלה, האם אתה אוהב את מה שניבט ומשתקף מהן? האם אתה מוצא שאתה יפה יותר בעינייך, דרכה? חכם יותר? מצחיק יותר? נחשק יותר? שווה יותר?"
אם גילית שאתה אוהב יותר, את עצמך הנשקף אליך מתוך עיניה, כנראה שאתה אוהב באמת. ואם המראה הנשקף פחות מלבב…
הוא שתק. גם אני.
שנינו התרוממנו מהספסל. התחשק לי ארטיק שוקו-שוקו והייתה שם פיצוצייה. ובעודנו מתהלכים ומתלקקים לאורך השדרה, הבטתי אליו ושאלתי, "ועכשיו?"
"עכשיו אני יודע" הוא ענה ושנינו המשכנו ללכת בין מילים, נהנים מהרווחים.
ואצלי נפקחו העיניים והסתכסכו הגבות, וזוג קמטים מוכרים ואהובים נחרשו ביניהן במבט השמור למקרים בהם אני 60% לא יודעת מה לענות ו 40% תמהה על הרעיון שעומד בכלל מאחורי השאלה. אני רגילה שמתקילים אותי בשאלות על אהבה בכל הזדמנות ובכל מקום, אבל לאתגר כזה לא זכיתי עד היום. שהרי לכאורה, כשאוהבים – אז אוהבים, וממתי אנחנו צריכים אישור לאחד הרגשות היותר עוצמתיים שמלווה אותנו בחיים?
איך אני יודע שאני אוהב באמת?
הוא שאל שוב, מתעקש לקבל תשובה מהירה, מדויקת, מלומדת. ואני… תוהה.
הבטתי בו, בבחור היפה שעמד מולי, וביקשתי ממנו לשבת לצדי, ובמקום לחרטט תשובה בניחוח עמוק ומבטיח, נקטתי בצניעות מתבקשת והמרתי אותה בפינג-פונג שאלות… כך אני אוהבת:
"משום שאין לי תשובה אינטליגנטית ומוכחת להגיש לך, אני מציעה שנחקור ביחד כל מילה בשאלה… לפעמים כשמפרידים מילים מתרחש קסם, והניצוץ המיוחל צף ועולה מבין הרווחים".
הוא הזדקף בעניין, הניף גבה בתמיהה ולקח נשימה עמוקה לקראת הסשן הלא צפוי שאליו נקלע, רק משום שאני – היודעת לכאורה – נותרתי נטולת תשובה.
התחלתי לפרק מילים.
"איך אתה… יודע?", שאלתי אותו.
"לא יודע", הוא ענה מיד.
"איך אתה אוהב?", שאלתי אותו.
שפתו התחתונה ליחכה את העליונה, אך הוא נותר שקט.
"איך אתה יודע שאתה אוהב?", המשכתי.
"אני מרגיש", הוא שלף והתנשף בהקלה כאילו ענה נכון על תשובת מיליון הדולר.
"איך אתה יודע שזו האמת?" הקשיתי עליו בכוונה.
"הלוואי והייתי בטוח שהאמת היא אמתית, ולא עוד תעתוע של מחשבה לא מציאותית", הוא השיב באומץ ובכנות בוגרת מרגשת.
"אז, איך אתה יודע שאתה אוהב באמת?"
הוא שתק!"
זה בסדר, אתה בסדר", אמרתי ולקחתי את ידו בידי. "הידיעה היא סלקטיבית, הרגשות הם סובייקטיביים והאמת היא בעיניי המתבונן." פרשתי את משפט המחץ שניקה את המרחב שבין המילים, ולא פחות מכך, שחרר אותנו מקלישאות בנאליות ופינה מקום לחשיבה מקורית ולא סטנדרטית, לחיפוש מענה שיהפוך להוויה שתאפשר לבחור הצעיר והיפה שמולי לקבל תשובה מספקת לשאלה מטרידה.
"מפירוק המילים לא תצמח לנו ישועה." אמרתי לו, וחיפשתי דוגמה ממחוזות אחרים שחסינים בפני הסרטים שהתודעה שלנו מקרינה 24/7 במטרה לגונן על נפשנו הרכה מאכזבה ופגיעה אנושה.
"כשאתה מביט בעיניים שלה, מה אתה רואה?" שאלתי אותו.
"את הנפש היפה שלה", הוא ענה לי מהר מדי בסטיקר שחוק לעייפה.
"אתה לא רואה את הנפש שלה", החזרתי לו ברכות אסרטיבית, "אתה לא יכול לראות את הנפש שלה כי היא לא שם. זה רק נדמה לך. גם הנפש שלך לא יושבת בעיניים שלך ומחכה שאחרים יציצו בה כמו בחלון ראווה. בעיניים שלה, בדיוק כמו מול מראה, אתה רואה את עצמך".
"תמשיכי," הוא הנהן בראשו.
"וכשאתה רואה את עצמך דרך העיניים שלה, האם אתה אוהב את מה שניבט ומשתקף מהן? האם אתה מוצא שאתה יפה יותר בעינייך, דרכה? חכם יותר? מצחיק יותר? נחשק יותר? שווה יותר?"
אם גילית שאתה אוהב יותר, את עצמך הנשקף אליך מתוך עיניה, כנראה שאתה אוהב באמת. ואם המראה הנשקף פחות מלבב…
הוא שתק. גם אני.
שנינו התרוממנו מהספסל. התחשק לי ארטיק שוקו-שוקו והייתה שם פיצוצייה. ובעודנו מתהלכים ומתלקקים לאורך השדרה, הבטתי אליו ושאלתי, "ועכשיו?"
"עכשיו אני יודע" הוא ענה ושנינו המשכנו ללכת בין מילים, נהנים מהרווחים.
בלוג
טלוויזיה
רדיו
לצפייה בקורסים
לספרייה
