בלוג הציפור

חמישי אחר-הצהרים, שנינו מזדחלים במכונית לוהטת על כביש גהה בפקקים. בריזת ערב מחליפה לחות כבדה של  יום הביל בליטוף לחי חושני שגורם לי לעפעף בעונג… ואנחנו משוחחים בנעימות על נושא מרתק שנדון כרגע ברדיו.

האות ל'הפסקת-פרסומות' נשמע ואני רואה את זה מתהווה לי מול העיניים – הגוף שלו מפגין עיוותים לא-רצוניים, נשימתו מתקצרת, הווריד ברקה מתנפח ומכחיל, מצוקה אנושית ממלאת את האוויר, עוד דקה מתפוצץ לו רימון בתוך הראש ואני זקוקה לשכפ"ץ קרמי נגד רסיסים.

הוא – הולך לאבד את זה… אני – לוקחת נשימה עמוקה.

בדקות הקרובות צפוי להתחיל רפרטואר קיטורים לעוס לעייפה, הכולל: תלונות קולניות בדבר רדידות טמטמת הפרסומות, החוצפה שבניצול קהל שבוי בפקק כדי לחפור לו בראש בדציבלים אלימים, עלבון לאינטליגנציה ורדידות אנושית, תרבות צריכה קלוקלת וקפיטליזם משחית, תוכן שיווקי בוטה שחודר באלימות למרחב הפרטי כמו סוס טרויאני מצופה שוקולד מריר… במיוחד.

אבל כלום מכל זה לא קורה!

לתדהמתי שאין לה גבולות הוא נושם עמוק, מחייך חיוך קטן מתוק, שולח בתיאטרליות מוגזמת יד ארוכה אל הרדיו שבינינו, לוחץ בעדינות על כפתור ה MUTE ומסנן בין שיניו "שתוק".

הוא – בודק אם התרשמתי מספיק מהג'סטה החריגה מאוד… אני – בשוק 

אם יכולתי לעצור את העולם לרגע, לפתוח את חלון גג האוטו שתקוע כבר שנה, להניח לו כתר על הראש ולפזר מעליו  ענן קונפטי ממטוס – זה מה שהייתי עושה. וגם מצלמת בלייב ומעלה לסטורי ומקדמת  בממומן כדי שכווולם יראו איזה איש מפתיע יש לי.

"הצלחתי. רואה? נגמלתי! אני לא שבוי של אף אחד, אני חופשי!" 

הוא – עף… אני – נוחתת.

בהיותי מודעת לנדירות הרגע המכונן שמתרחש כרגע מול עיניי, וכדי להבין ולתעד לדורות הבאים, אני עורכת רפלקציית 'אימות נתונים': היה רדיו… ניתן האות לפרסומות… הייתה נשימה עמוקה… יד נשלחה לכפתור ה MUTE… היה חיוך… הייתה שליטה… או שיש חיים או שאני לחלוטין בהזיה!

"יש חיים! תראי" הוא מדגים לי שוב כמו ילד קטן שעשה פעם ראשונה פיפי בסיר, ואני עוקבת אחריו משועשעת. "אני יכול בקלות לשלוח אצבע לכפתור, להמתין כמה דקות ולחזור על הפעולה כשמתחשק לי, במקום ליפול כמו תמיד לאותו בור של איבוד שליטה, של כעס נורא. במקום לאכול לעצמי את הכבד ואת הלבלב, ולך את הראש… ועוד על מה?"

הוא – מדבר אל עצמו בשקט נחוש, משחזר את אליפות הרגע המכונן שוב ושוב,רק כדי להיות בטוח שאין כאן מקריות, אלא בחירה מודעת של שינוי מציאות.

אני – מלטפת את זקנו המאפיר ברוך, מניחה יד על ירכו כמו שהוא אוהב ומתחילה לנגן מילים על מקלדת הסלולרי…

יותר מתגמל להתלונן על פרסומות, במקום פשוט להשתיק או לכבות למספר דקות

יותר מתגמל לקטר על פקקים, מאשר לצאת שעה לפני אל הכבישים

יותר מתגמל לכעוס על ילדים, במקום להתפנות, לשים מוזיקה ולפצוח בריקודים

יותר מתגמל להתלונן על יוקר המחייה, מאשר ללכת לקניות בשוק שבעיר הקרובה

יותר מתגמל לקטר על קיץ וחום וזיעה, במקום לקפוץ לעשות מקלחת מרעננת, קרירה

יותר מתגמל לבכות שנכדים לא מתקשרים, מאשר פשוט לחייג וליהנות מהקשבה בריאה לסיפורים

יותר מתגמל להתעצבן על כלים בכיור, במקום לקחת סקוץ' ותוך חמש דקות לגמור

יותר מתגמל להתלונן על עומס במעליות, מאשר לפתוח דלת 'מדרגות' ולדלג כמה קומות

יותר מתגמל  להתנשף, להאשים, להתמסכן, להתלונן…  במקום  לעשות פעולה אחת קטנה, לשנות הרגל, לקחת שליטה ואחריות, וברגע אחד קסום ליצור במו ידינו חיים טובים יותר. 

למה?*

כי התרגלנו ליהנות מהרווחים שבתלונות. איכשהו נדמה לנו שאם נרגיש בסדר ונשדר שהחיים טובים, אם נקטר פחות ונעשה יותר נעים, אף אחד לא יראה אותנו, לא יקשיב לנו… ועם יד על הלב ובכנות גמורה, יש בזה אמת כואבת, כאן… אין לי בשורה.

כי המוח שלנו מחווט היטב במסלולים של ביקורת, שיפוטיות, תלונות וקיטורים. זה סבל אנושי שהונחל לנו מגיל אפס על ידי הורים וסביבה, גננות ומורים, והפך להיות טבע שני, ברירת מחדל של החיים… והרבה יותר קל לצעוד בשבילים חרושים ופתוחים, מאשר לייצר דרכים חלופיות מיטיבות בתרגול אחראי של 100 ימים .

כי בעומס המטורף בו אנו מתנהלים הוצאת קיטור מעניקה הרגשת שחרור מבורכת, מרפה… לפעמים.

וכמו שאומרות פולניות מקצועיות בחדווה "אני אנוח רק בקבר"… מולן קטונתי, מודה!

יש מספיק סיבות ותירוצים ל'למה כן' מומלץ להמשיך לקטר ולהתלונן ולהאשים, אך סיבות טובות ורבות יותר יש ל'למה לא' כדאי להתמסר להרגלים מחריביי תודעה ומנמיכיי חיים (רשימה חלקית ודי משכנעת תוכלו למצוא כאן) .

מרימה את עיניי ממקלדת הסלולרי, מביטה באיש שלי שמתמזג בשמחה מלאת חיוכים עם קלות בלתי נתפסת של פרידה מהרגל שעושה בו שמות כבר שנים, מסיטה את עיניי לכבישים שבינתיים פרמו בעצמם את הפקקים וחושבת איך לסיים את העלון שנכתב לו פתאום, משום מקום.

אז,

בפעם הבאה, שנייה אחת לפני שפיכם מפיק באוטומט סדרת תלונות וכעס וקיטורים… עצרו הכל, נשמו עמוק, שאלו את עצמכם, שאלה אחת בת ארבע מילים:

"איפה כפתור ה MUTE שלי?"

זה הזמן ללחוץ עליו בגבורה רווית אחריות, ולשנות בשנייה מופלאה של בחירה… מציאות!

וממתק לסיום (לא יכולה להתאפק) מפיו של  המרקיז דה סאד

(אציל וסופר צרפתי שכתב בעיקר פילוסופיה פורנוגרפית אלימה ואשר שמו הוא מקור המילה סאדיזם) 😊

"למה אתה מתלונן על הגורל שלך כשאתה יכול בקלות לשנות אותו?"

________________

עוד על ה MUTE בתכנית הקיץ  שלי "ציפור כחולה" ברדיו מהות החיים  כאן

* עוד על למה אנחנו סובלים – בשיעור 2 בבית הספר לאושר  כאן