בלוג הציפור

לפעמים כשאני מגיעה לקצה של עצמי כל מה שאני רוצה זה 'ללכת לאיבוד'.
ללכת לאיבוד במקום שאני לא יודעת איך קוראים לו, לצעוד בשבילים שכף רגלי מעולם לא דרכה בהם, לנשום תערובת אוויר שמעולם לא נשמתי, להקשיב לצלילים שאוזניי אינן יודעות לפרש, במקום שאף אחד לא ימצא אותי. ודווקא שם למצוא את עצמי… לרגע.

היום הגעתי לקצה של עצמי. בסיומה של שנה כואבת ומאתגרת במיוחד. שנה של סטירות לחי לא צפויות, בריאות לקויה, עומס גדול והמון שינויים… שנה קשה.
היום הלכתי לאיבוד. אני מטיילת לבד בצדו האחר של הגלובוס, בלב יערות סבוכים המנוקדים אגמים עצומים, נושמת אויר עשיר בחמצן מסחרר חושים. השקט לוטף אוזניים ברעש, השמש נכנעת לקור ואין סביבי נפש חיה.
לא ככה תכננתי את ה"לאיבוד" שלי. חשבתי שהוא יהיה יותר ידידותי ורומנטי.

אנחנו מבקשים משהו ומצפים שהוא יבוא כשנוח לנו, בזמן שאנחנו בוחרים. ואיכשהו זה לא קורה כי החיים לא מתנהלים כמו שליח של פיצה. משאלתנו, כאילו להכעיס, מגיעה לכאורה מהמקום הכי לא צפוי בדרך הכי עקומה, במועד שלא בחרנו. ואנחנו מזמן שכחנו שביקשנו את זה, שזו בעצם הזמנה שלנו.

וככה אני מקבלת את ה"לאיבוד" שלי באחת הפינות היותר נידחות של 'נובה סקושה' במזרח קנדה.
יצאתי להליכת בוקר ותעיתי בשבילים לא מוכרים אפופי סבך. התיישבתי על גדם עץ ששורשיו האימתניים נתלשו מהאדמה ככל הנראה בעקבות סופה קשה. הקליטה בסלולרי כאן היא מדע בדיוני. ואת הדממה המוחלטת הזו חולקים שניים. אני וסנאי קטן שיושב על ענף מעלי וצולף על ראשי בלוטים קטנים, ממש כמו בסרטים.
פוחדת? לא.
שלווה? לא.
שמחה ב"לאיבוד" שביקשתי? האמת, לא ממש.
שקטה? כן, מאוד.

בניסיון להתחבר למשהו מוכר אני פותחת את הסלולרי המת ואצבעותיי מקלידות מעצמן דיאלוג עם עצמי:
"ביקשת ללכת לאיבוד?" 
כן. ויותר מפעם אחת
"מה יש בלאיבוד שכל כך מושך אותך?" 
בלאיבוד החוקים משתנים. אין ברירה אלא לצאת מהמוכר והידוע אל מצב של היטמעות מלאה בחוסר שליטה.
השנה שלי הייתה הכי בשליטה שאני זוכרת. דווקא משום שהכול היה מחוץ לשליטתי  – הבריאות, האירועים, האנשים הקרובים וגם הרחוקים…
וככל שחוסר השליטה התגבר בחיי כך התעצמה אשליית השליטה בה נאחזתי בכל כוחי.
"ואז?"
הבנתי שעד כמה שהשליטה מעייפת, 'אשליית השליטה' מתישה הרבה יותר.
הבנתי גם שבחירות מתסכלות ולו משום שאנחנו לא באמת בוחרים, ההיסטוריה שלנו היא שבוחרת עבורנו ואנחנו, פתיים שכמונו, בטוחים שאנחנו בחרנו וקבענו ועיצבנו…
ואני שהותשתי משליטה וקצתי בבחירות הזמנתי את הלאיבוד שיש בו הזדמנות נדירה… למצוא!
"למצוא מה?" 
את עצמי מחדש. באמת. כי בלאיבוד אין שליטה ואין היסטוריה של בחירה. הכול חדש והחוקים משתנים. כאילו מישהו לחץ על "מחק היסטוריה" במחשב חיי ואני נותרתי עם הישרדות בראשיתית, נקייה, חייתית.

אני משלבת רגליים, זוקפת גוף לתנוחת מדיטציה, ומעבירה בדמיוני את השנה שחלפה כמו בסרט.
מקשיבה לשחפים שחגים בשמים, לרחש הזוחלים שמסביב, לנחש המים הירוק שעובר קרוב מדי לרגלי, לסנאי הנועז שמתאמן עלי בבלוטים… פתוחה לעשרת הכיוונים, לארבע רוחות השמים.
הכול קיים ומתרחש, וכלום לא ממש קורה בחיי עכשיו. העולם שלי עצר מלכת.

ומבעד לדמעות שזולגות בלי שום סיבה נראית לעין עולה בי ניגון – "מכלום תקום" בקולו המיוחד של אסי זיגדון…מכלום תקום!
את הכלום מצאתי בלאיבוד שלי. נותר לי רק לקום!
הדבר היחיד שבשליטתי כרגע הוא לקום, לזוז. לחפש קליטה או לאתר איזה שביל.
ואני בוחרת לא לקחת שליטה על כלום, מלבד על הצעד הראשון בדרך חזרה… לעצמי!

קצת עייפה, הרבה צמאה, ובעיקר חסרת שליטה, אני לוקחת את אחת ההחלטות המאתגרות בחיי…
להתחיל את השנה בחוסר שליטה מודעת… בבחירה שלא לבחור.
לאן זה יוביל?
אין לי מושג… קודם רצוי מאוד שאמצא את השביל שייקח אותי בחזרה. אחר כך נראה.

מאחלת לכולכם יקרים לי,
שנה טובה, ובעיקר שנה קלה!