בלוג הציפור

השבוע התרחש בחיי משהו לא מתוכנן וטלטל אותי כמו שהרבה זמן לא.

שיחת לילה עמוקה עם תלמידה אהובה שחררה פקק של שד מפלצתי אחד.

מפגש חברים קרוב פתח מנעול של שד דרקון שני.

לא התכוונתי לפגוש את השדים שלי, ובכנות חשבתי שמזמן שחררתי אותם. אז הייתי עסוקה בשדים שלהם. ואז זה קרה…
שד פגש שד. ככה זה עם שדים שחברים במועדון 'אחוות השדים הכלואים'. ברגע אחד טולטלתי חזק.

חשבתי בתמימות שהם רק יצאו לשאוף אוויר… אבל אתם יודעים כמוני ששדים שיוצאים מהבקבוק לא חוזרים אליו כל כך מהר, ועוד בהתנדבות.

שעות רבות אחרי, כשהואלתי לבסוף להכיר בעובדה ששני שדים עקשניים יושבים איתי במשרד, נוסעים אתי במכונית, שוכבים אתי במיטה ומלווים אותי למקלחת, החלטתי לצלול (על החיים ועל המוות) למסע חדש במשעולי הזמן והמרחב של עצמי. מוכנה לפגוש מחדש את השדים שלי. לשבת מולם ולנהל איתם ועם עצמי דיאלוג פתוח ואמיץ במטרה להפוך אותם מ'שד חסר מנוחה' לציפור חופשיה. רק ככה יש סיכוי שהם יבחרו בעצמם לעוף ממני, כל שיטה אחרת שניסיתי אף פעם לא צלחה. אם אשנה את תודעתי, גם תודעתם תשתנה. אם אסיר מעצמי את הכבלים, לא יהיה להם עוד עניין בי.

קבעתי את הסשן האימוני עם השדים שלי לשעת לילה מאוחרת… אז הם הכי ערניים ויש סיכוי שישתפו פעולה. מזגתי לנו יין, הבטתי בשניהם והתחלתי עם הוותיק – זה שהצטרף אלי לחיים בגיל 6, אחריו טיפלתי בשד הצעיר שהתנחל בתוכי ממש לאחרונה. הטיפול בשניהם היה זהה.

שלב ראשון – שאלה אחת: "למה?" – שאלה להם כנגד שאלה לי:

להם – למה התעוררתם פתאום?

לי – למה המפגשים שחוויתי פתחו את המנעולים שהתקנתי?

להם – למה בחרתם לשוב להתקיף אותי?

לי – למה בחרתי לאפשר לכם לעשות את זה?

לא הנחתי, לא להם ולא לי. כתבתי כל תשובה שעלתה בי וכל מילה שיצאה מפיהם.

שלב שני – שאלה אחת: "מה?" – שאלה להם כנגד שאלה לי:

להם – מה יש לכם להגיד עכשיו שעדיין לא אמרתם?

לי – מה אני יכולה לעשות על מנת להשתיק אותם?

להם – מה אתם רוצים ממני הפעם?

לי – מה הדבר הראשון שאני יכולה לעשות על מנת להעניק להם תחושה של חופש?

כתבתי כל תשובה שעלתה בי וכל מילה שיצאה מפיהם.

שלב שלישי – שאלה אחת: "איך?" – שאלה רק לעצמי!  הם לגמו יין והקשיבו בעניין.

איך את ממשיכה מכאן?

אני שורדת במהותי. שדים גלויים לא מפחידים אותי (בעיקר כשהם אחרי חצי בקבוק יין משובח).
זו רק אני שיכולה להפחיד את עצמי, הרי הם בני טיפוחיי השדים האימתניים שלי.
אני לא פוחדת יותר. אני מחליטה על עצמי. בוחרת לצאת לדרך עם תכנית עבודה ממוקדת ל"גירוש סופי".

לקחתי לי דף חלק והתחלתי לתכנן את צעדיי הבאים.

האסטרטגיה הייתה לי ברורה – הם כבר בחוץ! ויש לי שלוש אופציות בלבד:

1. לכלוא אותם בחזרה. ואז הם יצוצו שוב עצבניים יותר, עוד חודש, עוד שנה…
2. לשחרר אותם לחופשי עכשיו ומהר. הלוואי וידעתי איך לעשות את זה…
3. להשאיר אותם לצדי למשך תקופה. לשוחח איתם ולתת להם מקום בחיי. ובזמן שאני מארחת אותם להתחיל בצעדים קטנים של ריפוי ושחרור עצמי… ואז מן הסתם יתרחש הקסם… הם יגלו שאני די משעממת, לא פוחדת ושחדלתי לשתף איתם פעולה, ובוקר בהיר אחד הם יברכו אותי לשלום בדרך לקורבן המאתגר הבא.

כתבתי לעצמי משימות קטנות שנראות לי כרגע ממש לא קלות אך לחלוטין אפשריות. וכבר עכשיו, ממש בסוף הסשן, התחיל להתרחש שינוי...

הם חשו בחושים השדיים שלהם שאני לא פוחדת מהם ומיד צמצמו ממדים.

הם גילו שאני חברותית ונדיבה אליהם והתחילו לפהק במרץ משעמום.

הם קלטו שאני פגיעה מאוד למרות הנחישות והפגינו מוסר של שדים שאוהבים להציק אך נמנעים מאלימות.

ו… הבינו שהם הולכים לעבוד קשה במקרה שלי ושדים עצלנים בנשמה.

אני לא מתחייבת שהם יסכימו להיפרד ממני בקרוב, אבל מרגישה שעכשיו קל לי יותר להיפרד מהם.

אני חייבת להמשיך הלאה, לפנות מקום ולשמר משאבים לשדים הבאים שיצוצו בלי התראה, ככה סתם מסיטואציה מזדמנת כמו שיחת רעים.

אינני חוששת משדים יותר, הבנתי שהם רק עוד רפלקציה אומללה של ה"אני" שלי… ואני לא מוכנה להיות אומללה דקה אחת נוספת!

תודה לשלושה אנשים טובים ששחררו ללא ידיעתם את השדים שבי … התברכתי!