מיומנה של ציפור כחולה

לעתים זה מכה בי לרגעים 
לפעמים זה נשאר לכמה ימים
ההבנה... שאני מחולקת, לשני חלקים 
שאינם מוכנים ליישר קו, להיות מתוזמנים.

הם עצמאיים ופוחזים 
בעלי רצונות ודחפים משלהם
חסרי משמעת רוב הזמן
ואני... רודפת אחריהם.

הגוף שלי,
יצור מוזר, שורד תמידית
עם קצב משלו ובטרייה פנימית
הוא אומנם איתי בכל מקום, נוכח לחלוטין
אך מבלי לשאול לעצתי, הוא מכתיב את קצב החיים 
כשהבטרייה שלו מלאה - הוא זורק אותי מהמיטה
וכאשר היא מתרוקנת - אני פשוט נופלת.

והנשמה שלי,
זה כבר סיפור אחר.
היא משוטטת לה במרחב הפתוח
בורחת וחוזרת, עפה עם הרוח
היא יכולה לשוטט בעולמות אחרים, בלעדיי
היא נוכחת/לא נוכחת, משגעת את חיי
היא חסונה, אמיצה, וממש לא מתחשבת
לא בגוף ולא בי, היא פשוט מן יצורית נודדת.

כך למשל כשאני קוראת ספר
הגוף שלי נמצא - 
הידיים מדפדפות, העיניים מתרכזות בקריאה.
והנשמה שלי, שתהיה בריאה -
ללא כל התראה מצטרפת לגיבורים 
יוצאת איתם אל המסע, תופרת מרחקים.

גם כשאני אוכלת, הגוף שלי נמצא - 
הפה לועס, הגרון בולע והקיבה מעכלת 
הדם זורם לשם ואני ישר נרדמת.
והנשמה שלי, חמקמקה -
מתעופפת לה בין טעמים וניחוחות
שמזכירים לה, פה ושם, תמונות וחוויות נשכחות.

זה מה שקורה, בקטנים היומיומיים...
אך מה עם השניים, ברגעים מלחיצים?
ברגעים של פחד, מתח, כמו גם בהתעלות?
בזמנים של כאב, מיקוד יתר, וגם בהשתבללות?

דווקא כאן מגיעה לה בשורה...
בעתות של שיא, ברגעי קצה 
הם משלבים ידיים ומחזקים זו את זה
עובדים ביחד בסינכרון מלא 
הוא תומך בה, ומקשיב לתבונת חייה הכל כך מורכבת
היא הולכת איתו, מאיצה בכוחותיו, מעודדת, מאפשרת 
וכך, ברגעי קסם קיצוניים
שני חלקי האהובים, שבים ומתאחדים.

ויש עוד מקום אחד
נפלא במיוחד
בו הם נרגעים מבלי להסס 
בוא הם מפסיקים לזוז ולחפש
זה מתרחש כמו באגדות, בסיפורים
הרמוניה מושלמת של השתקת הפוחזים 
כשאני נושמת עד ארבע... לאט... מחזיקה עוד שנייה! 
ונושפת עד שמונה... לאט... סוחטת עוד טיפה!

שלוש דקות שלמות 
של מדיטציית נשימות.
אלו רגעים של אחדות נשמה וגוף 
שתמיד משמחים אותי... בטירוף.

מיומנה של "ציפור כחולה" שממשיכה לרדוף אחרי החלקים שלה 😊

למדיטציית 3 הדקות - כאן