בלוג הציפור

באמצע ישיבת צוות, בעת שהשיחה בינינו קולחת, כוסות הקפה נגמעות לאיטן ועוגיות קטנטנות נעלמות בזו אחר זו מהצלחת המרכזית, נשמע פתאום צלצול של שעון מעורר. כהרגלי הסחתי את מבטי אל הצג שלי, השעה היתה 11:11 בדיוק והמנגינה הנעימה לא הגיעה ממנו.

הרמתי עיניים וגיליתי אותה עוצמת עיניים, נושמת לאט, ושפתיה ממלמלות מילים לא ברורות.

שקט…

הפתעה…

סימן שאלה…

מה קורה לה?

תהיתי ביני לבין עצמי, מה יש ב 11:11 שקורא לה לחדול מכל עיסוק ולהתנתק באופן מלא מהמציאות?

הסתכלתי….

תהיתי….

המתנתי… 

שאלתי… 

והיא ענתה בדיוק כשהדקה התחלפה על הצג.

"מישהי לימדה אותי לכוון בכל יום את השעון לשעה הזאת, תזכורת לעצמי לעשות הפסקה, להתנתק, להתכנס ולמקד את מחשבותיי בהכרת תודה על כל הטוב שיש לי בחיים, על כל הטוב שמתקיים היום… ומאז, בכל יום בשעה היעודה, הסלולרי מזכיר לי להתמקד בהכרת תודה".

לא קורה הרבה שנופלת לי הלסת בפליאה מול עשייה פשוטה, חכמה ועמוקה, שיכולה בקלות לטייב חיים. מה שמדליק אותי זה טכניקות שלא מצריכות מאמץ ועבודה ובכל זאת מייצרות תוצאות מרחיקות לכת שמגיעות באיטיות בטוחה.

הרי זו הדרך לחיווט מחודש של המוח… כך מחזירים לפעולה איזורים רדומים שנעטפו בקורי עכביש ונשכחו אי שם נטולי שימוש, וכך גם מייצרים ערוצים חדשים של מיומנויות שאולי מעולם לא היו לנו וממש מתחשק לנו לאמץ בחיים.

הישיבה הסתיימה, נפרדתי מכולם ונכנסתי להסתגרות במשרד שלי שמעורר בי חשיבה ויצירה. בו אני מרשה לעצמי לדבר בקול בלי שאף אחד ישמע, לנהל שיחות רוח ואימון, גוף ונפש, עם קירות וחפצים, ובדרך למצוא את הקול שאני מחפשת בתוכי לפעמים ימים, שבועות וחודשים.

הנה זה בא.

מדעית פיזיולוגית זה עובד – אני יודעת בוודאות, זה מה שאני חוקרת כבר שנים רבות.

זה קל להטמעה – לכל אחד יש סלולרי צמוד, כל אחד יכול לכוון לעצמו את "הדקה".

ואולי החשובה מכל היא העובדה ש… שכל אחד יכול לבחור איזו מיומנות הוא רוצה להעמיק ולעורר, לחדש, לאמץ ולשמר.

אם יש טכניקה חדשה ומדליקה, אני בפנים!

בערב, במיטה, עם כוסית יין שלפני השינה, נשענתי לאחור ברפיון הגוף אך לא המחשבה, לקחתי לידיים את ידידי משכבר הימים וכיוונתי בו – ארבע דקות – ארבעה צלצולים, לתרגול ממוקד של עוגנים חשובים בתודעת אושר וחיים מיטיבים:

11:11 להכרת תודה רשמית

15:15 להוקרה ואהבה אישית

18:18 לנתינה ולפירגון מכל הלב

22:22 לסיכום נעים של עוד יום אוהב

לכל אחת מהדקות בחרתי מנגינה מתאימה – חלקן ענוגות, חלקן מעוררות, השתעשעתי בחיפוש אחר אלה המדויקות שידרבנו אותי לא רק להקשיב להן, אלא גם לעצור הכל ו… לעשות.

ומאז, לפעמים אני עושה, לעתים אני רק חושבת, ובכל מקרה עוצרת לרגע את חיי העמוסים…

מתמקדת. מתכנסת. מתחברת. מרגישה… מבורכת!

עשרים וארבע שעות מוגשות לנו כמתנה, יממה אחרי יממה, חיים שלמים. נראה לי אפשרי וקל ונכון להמיר ארבע דקות ביום ל… דברים קטנים, טובים.

כל אחד מכם יכול להחליט מהו התוכן שנכון לו להכניס באותן דקות – אפשר דקה לצחוק גדול, דקה לשירה… אפשר דקה לקפיצה במקום, דקה לנשימה… אפשר דקה למשלוח ווטסאפ אוהב למי שחשוב לכם באותו היום… אפשר דקה של בהייה ללא כל מטרה, דקת חלום.

העיקר שתכניסו לחייכם רגעים מבורכים שימקדו אתכם בפעולות מאשירות (ב"א") ויעלו חיוך קטן על הפנים. בחרו לכם עד שלוש מיומנויות (לא יותר!) שהייתם רוצים לאמץ, לשכלל, לשפר… כאלה שיעשו אתכם יותר שלמים, אלה שאתם רוצים להעביר הלאה לילדים!

בהצלחה אוהבת!

ותודה רבה למלי צפורי, יד ימיני, העוזרת האישית שלי,

שהביאה לביתי והכניסה לחיי… מתנה חדשה ומענגת!